"נושא האובדנות בחריש בוער בי. המקרה של חיים לא יוצא לי מהראש כבר חודשים. הוא מייסר אותי ומעלה בי נקיפות מצפון רבות. האם יכולתי לעשות יותר כדי לזהות את שעתיד לבוא?" חבר המועצה שלמה פרץ בטור אישי על ניכור ואובדנות בחריש
הכרתי את חיים (שם בדוי) בתור שכן שקט וחביב. לכאורה, לא היה חסר לו כלום: הייטקיסט, חכם, חברמן ואמיד. נהגנו לחלוף זה על פניו של האחר, לומר שלום ולהמשיך כל אחד לדרכו. מדי פעם, חיים התארח אצלי לארוחת שבת. הוא שמח מאוד להגיע. הוא היה איש חילוני אך זה לא מנע מאיתנו לשמור על קשר טוב.
שום דבר בחזות ובהתנהלות של חיים לא רמז על החיים העגומים שלו. בדיעבד, התברר שהוא היה אדם ביישן שהתמודד עם דיכאון מתמשך שגרם לו לעזוב את עבודתו ולהתבודד בדירתו בחריש. הוא חי כאן לבדו בעיר, רחוק מבני המשפחה שהפנו לו עורף, ללא חברים, מכרים או סביבה תומכת.
שכנה סיפרה לי שימים ספורים לפני שחיים החליט לשים קץ לחייו הוא אמר לה: "אני לא אשכח את שלמה פרץ". בדיעבד, אני מבין מדוע הוא אמר זאת. הוא קיבל ממני יחס, שיחה אקראית בכניסה לבניין בה שאלתי לשלומו, טלפון מדי פעם והזמנה לארוחה. יחס שכל אחד מאיתנו יכול להעניק לאחר.
חריש כעיר הגירה
נושא האובדנות בחריש בוער בי. המקרה של חיים לא יוצא לי מהראש כבר חודשים. ספדתי לו בהלוויה ומאז המקרה מייסר אותי ומעלה בי נקיפות מצפון רבות ותהיות: האם יכולתי לעשות יותר כדי לזהות את שעתיד לבוא? האם יכולתי למנוע את המקרה הנוראי?האובדן של חיים פקח את עיני ועזר לי לראות תמונה רחבה יותר של המתרחש בחריש, ולהבין שבעיר ההגירה שלנו קיימת מציאות ייחודית מאוד. מדי שבוע מגיעים לעיר תושבים חדשים מכל קצוות הארץ. חלקם בודדים ללא משפחה או חברים.
בילדותנו, כל אחד מאיתנו ידע הכול על השכנים שלו: מתי נולד לאחד בן, עם איזו מחלה מתמודד השני ולאיזה חובות נקלע השלישי
כולנו הגענו הנה לחריש, לבנות חיים חדשים בעיר חדשה. לא גדלנו כאן יחד. במקרים רבים איננו יודעים דבר על השכנים החדשים שלנו, לעיתים, אפילו לא על זה שגר דלת מולנו. זה שונה מאוד מהמציאות בה גדלנו כילדים. כשאתה חי בעיר מבוססת – אתה מכיר את האיזור, את השכנים, את המשפחות שלהם. בילדותנו, כל אחד מאיתנו ידע הכול על השכנים שלו: מתי נולד לאחד בן, עם איזו מחלה מתמודד השני ולאיזה חובות נקלע השלישי. בחריש, כעיר חדשה, יש לצערי רבים שנופלים בין הכסאות.
כמי שנמנה על הציבור החרדי אני יכול להעיד כי יחסית, הניכור שציינתי מורגש פחות. הציבור החרדי אינו "חי" במדיה הדיגיטלית, כך שהוא חי יותר אחד את השני באמצעות תקשורת ישירה, פנים אל פנים והחיים בקהילות יוצרים חיבור בלתי אמצעי בין אנשים. כך לדוגמה, אם אדם לא פוקד את בית הכנסת מספר ימים, מישהו מיד שם לב לזה ובודק מדוע הוא נעדר. לעומת זאת, הניכור בציבור הכללי בא יותר לידי ביטוי בשל שגרת החיים השונה. לתפישתי, הסיכוי לזהות תהליכים אובדניים בציבור הרחב נמוך יותר.
אין תחליף לקשר השגרתי המקומי בקהילה
ישנם סייגים והגבלות רבות בכל הקשור לסיקור מקרי אובדנות בתקשורת וההתייחסות לאירועים מסוג אלה נעשית בצדק, בזהירות יתרה ממספר סיבות. אך בכל הקשור למניעה והגברת המודעות ניתן בהחלט לפעול. אני עושה מאמצים להפנות חלק מתקציב הרווחה גם למניעת אובדנות.
אני יכול להעיד שהעירייה עושה את המיטב במסגרת המנדט שלה. תקציב הרווחה השנה גדל ב-50% מכ-20 מיליון שקל ב-2021 לכ-31 מיליון שקל ב-2022 ואני כמובן מברך על כך. אנחנו בעירייה שמים דגש רב בדאגה לאוכלוסיות החלשות בחריש, מנסים לסייע ככל הניתן בעזרה כלכלית וסוציאלית ומכוונים כל העת להגדיל את כמות העובדים במחלקה. עם זאת, אין תחליף לקשר השגרתי המקומי בקהילה, בין התושבים, בזיהוי המקרים ובהתראה לרשויות.
הקושי המשמעותי ביותר של חיים היתה הבדידות שלו. אם רק היה יותר יחס מהשכנים, יותר רגש מהסביבה, אני מאמין שהיה ניתן להציל אותו. במשנה כתוב: "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". אם נקפיד להיות ערניים יותר, לפקוח עין, להסתכל על הזולת ולהתעניין בסובבים אותנו ובאילו שחיים במחיצתנו, נוכל להציל רבים.
הכותב הוא חבר מועצת העיר חריש מטעם סיעת ש"ס
* טורי הדעה משקפים את דעתם והשקפותיהם של הכותבים בלבד ואינם מהווים המלצה או דעה של מערכת 'חריש 24'
