המעבר לחריש מבעד לעיניהם של אסף ואורטליה אלישיב, שרואים את הדברים באופן דומה אבל שונה…
יוני 2018: בוקר המעבר
הוא: בוקר בהיר בחוץ, זהו בוקר ראשון של התחדשות ושינוי ואני מבלה אותו בצמוד למשאית ההובלה שחונה במגרש החניה מתחת לדירה החדשה שלנו בחריש. אני פורק ארגז ועוד ארגז, רוצה לעזור ולהעמיס את כל תכולת ביתנו, אני רוצה להספיק כמה שיותר.
לפתע אני רואה את אורטליה עומדת מהורהרת ליד החלון, היא לא רואה שאני מביט בה. אני עוצר את הפעולות המכאניות שלי ומרגיש שעולות בי תחושות חדשות, קצת חוסר שקט ואפילו התרגשות.
אנחנו עוברים לעיר, לגור בדירה בבניין רב קומות. אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים על המגורים העתידיים שלי, הייתי מן הסתם עונה שאני יותר טיפוס של צמוד קרקע ביישוב קטן עם גינה גדולה.
מסתבר שהאמרה על אדם שחושב ומתכנן ולבסוף אלוהים צוחק, נכונה. החיים לא מפסיקים להפתיע אותנו.
אני רוצה לגשת אליה לחבק אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר, אבל משום מה לא עושה את זה. אולי כי אני נזכר שאני עוד צריך לצבוע את הבית בעין עירון שגרנו בו עד לפני פחות משעה קלה ולמסור אותו חזרה לבעליו בצורה חלקה ונעימה. זאת אחלה דרך לברוח לכמה רגעים מההתרגשות של המעבר לתכל'ס של המשימות.
היא: קרני השמש נכנסות מבעד לחלון החדש, אני עומדת ומביטה באותו החלון שדרכו אתבונן כל בוקר בשנים הקרובות אל האופק, על החלומות שלי והתשוקות שבי.
פנים הבית הולך ומתמלא ארגזים ובתוכם כל חיי, אביזרים וחפצים שמלווים אותנו בשנים האחרונות ומסמלים כסף שהומר לרכוש, לבוש שמסמל את הפרסונה שאותה בנינו באדיקות ובמחשבה, מתוך רצון לאהבה וקירבה.
אני מהרהרת במגורים החדשים פה, מדמיינת איך ארגיש לחיות בעיר, בבניין, קשה לי לעזוב את הקרקע. מה מערכת היחסים שאצליח לרקום עם חריש, העיר שעליה חלמתי שלוש שנים מאז קנינו את הדירה עוד בהיותנו דתיים לאומיים.
מי היה מאמין אז שכאשר נגור פה כבר לא אחסה בצל כנפי הדת המגנים והשומרים כל כך.
והתלתלים שלי שכבר נחשפו לקיץ אחד של שמש, מפוזרים סביב מחשבותיי חופשיים, סקרנים, מתרגשים ממה שיש לעיר הזאת להציע.
יוני 2018: בצהרי היום
הוא: גם אחרי מספר שעות של התמודדות עם אינספור ארגזים ומשימות אני חש בהתרגשות עולה בי. אני שוב דוחס אותה פנימה והיא מקפצת ומבקשת יחס. "אין לי זמן להתרגש… יש לי בית שלם על הראש לארגן ולסדר", אני עונה לה. אבל היא בשלה.
״סבא וסבתא שלך היו גאים בך״, צצה בי המחשבה ולאחריה, אני לא יכול להרשות לעצמי להתעלם ומאפשר לעצמי להתרגש.
לאחרונה קראתי שוב את צוואתו של סבי ז״ל.
סבי, ניצול השואה, איבד את כל משפחתו באושוויץ, אבל לרגע לא הפסיק לחלום ולהאמין שיזכה לעלות ארצה ולקחת חלק בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. (סבי ז״ל נפטר ביום העצמאות השלושים למדינת ישראל, כשסיים לשאת נאום הודיה מרגש).
אני חש שנפלה בחלקי זכות עצומה לממש את צוואתו של סבי ולעבור עם משפחתי לעיר חדשה במדינת ישראל.
היא: אני רוצה להספיק לארגן את הבית לפני שהילדים חוזרים.
המתוקים שלי, שרק לפני שמונה חודשים עזבו את היישוב שבו נולדו והחליפו מסגרות, עברו למושב חדש, חילוני וכל כך שונה ממה שהכירו, יאלצו להתמודד שוב עם שינוי נוסף ומטלטל.
איך לעזאזל אני עושה להם את זה? אני מרגישה את רגשות האשמה מזדחלים לי לחזה ומפמפמים בי בכאב.
כשהייתי ילדה, הורי החליפו מקום מגורים כל שנה, כך שאני מכירה את התחושה היטב: התחלה חדשה, מסגרות חדשות, חברים חדשים, אוף.
אני מזכירה לעצמי לנשום, "אני בסדר, אני משתדלת, אני אמא טובה", אני לוחשת לעצמי ואני כמעט משתכנעת.
כשהתחתנתי, הבטחתי לעצמי שאני לא אעשה לילדים שלי מה שעשו לי. "אני אהיה יציבה", אמרתי לעצמי והנה ההבטחה מתנפצת לי בפרצוף.
מרץ 2019: כעבור תשעה חודשים
הוא: בוקר. הילדים בגנים ובבית הספר, הבית שקט ורגוע, בחוץ השגרה המוכרת והנעימה. אורטליה עומדת ליד החלון, אני ניגש אליה, מחבק אותה, היא מתרגשת. יחד אנו נושמים, מביטים החוצה ופנימה.
המעבר לחריש לא היה רק מעבר פיזי, בעיר הזאת נולדנו מחדש.
העיר הצעירה הזאת מאפשרת להעז ולפרוץ את הגבולות ולנסות דברים חדשים. אנחנו יוצאים החוצה, שותים קפה ב'סבתא עוגיה' ואני מפטפט עם חבר. לפתע, אני שומע צעקה, זה חבר אחר מקבוצת הכדורסל שלנו.
"אתה בא היום לערב פואטרי סלאם בדוק?"
"ברור אחי, אני גם מופיע עם קטע שכתבתי"
ופתאום מכה בי ההבנה שאני, אשכרה, חי פה כבר תשעה חודשים מדהימים. אני יוצר. אני כותב. אני חולם ובעיקר חי את החלום ואומר תודה.
היא: שוב בוקר, שוב חלון. תשעה חודשים שאני מביטה מבעד לחלון הכבר לא חדש… והתשוקות שהיו אז… חלקן התגשמו, חלקן כבר לא רלוונטיות. אסף מפתיע ומחבק אותי מאחור. מדהים איך הוא תמיד מרגיש אותי.
"תתארגני", הוא אומר, אנחנו צריכים לצאת.
עוצרים לשתות קפה, אסף מפטפט עם חברים. אנחנו ממשיכים ואוספים את הילדים, אישה אחת מנופפת לי לשלום, אחרת מחייכת.
אני מרגישה מוקפת אהבה, הילדים מאושרים והאמת שגם אני.
מצאתי פה בית וקהילה בעיר הזאת ואני מרגישה שזאת רק ההתחלה.
