המבוכה, הרצון, החשש, השמחה והאושר ביצירת חברויות חדשות בחריש. הזווית שלו, המבט שלה, ההצלחה של שניהם. אורטליה ואסף אלישיב משתפים
היא: יום שישי בבוקר, הבית שקט. אני עם הדייט הפרוע שלי…הכביסה. אני מלטפת את הבגדים מיישרת, מקפלת, ממיינת.
"להכין לך קפה?" שואל אסף בעליזות מחויכת מהמטבח.
הוא מתיישב לידי, מביט בי. זאת הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים הבוקר ואני נושמת את המפגש. ״תודה, הקפה בא בול בזמן״, אני לוחשת.
"תתארגני אנחנו יוצאים להליכה", הוא פוקד.
בחוץ יום קסום, אנשים ממלאים את הרחוב, האוויר נעים, אני כל כך אוהבת את יום שישי פה, בחריש.
הוא: בוקר יום שישי, אני מפזר את הילדים במסגרות החינוכיות. הבת הגדולה הגיעה בזמן לבית הספר אחרי מסכת של תחנונים ובקשות שלא לאחר לשיעור. אני מנסה להיפרד מהבת הקטנה במעון שבוכה. הקריאות שלה, "אבא, אבא", מכווצות את לבי הפולני והקריאה שפועמת בעורקי בקצב היא "נוטש, נוטש, נוטש".
לעומתן, הבן האמצעי, הסנדוויץ', רץ לפני לגן ואני דולק אחריו עם התיק וצועק לו "חכה לי". הוא לא מחכה.
אני רוצה להיפרד בחיבוק אבל הוא כבר עסוק בענייניו. אז גם אני הולך לענייני.
אני מתיישב בבית הקפה, מקווה לעבוד מעט ומזהה בשולחן לידי פנים מוכרות.
"אתה מפה נכון?" שאלתי.
"כן, הקטן שלי עם הבת שלך במעון", ענה.
"אהה, נכון, עכשיו נזכרתי. מגניב. נעים מאוד, אסף". השבתי.
צללנו לשיחה של לב, עבר וחיים חדשים. החלפנו טלפונים וסיכמנו להיפגש שוב. אני מגיע הביתה מחויך, מכין שתי כוסות קפה ומתיישב בזהירות על הספה בין ערימות הבגדים המקופלים. יום יפה בחוץ ואני מציע לאורטליה לצאת לסיבוב בעיר.
היא: באמת יום מושלם. אנו מטיילים בשדרת העיר, שעמוסה יותר מן הרגיל ואני מבינה פתאום כמה אנשים בחרו בחריש ועברו להתגורר כאן. זוג אחד שפוסע מולנו, נעצר ואני מופתעת לראות שאסף מכיר את האיש. הם פותחים בשיחה קרובה כמו שני מכרים ותיקים, ואני והאישה מביטות אחת בשנייה.
אני מתחילה להרגיש את זה קורה… חום בפנים, מבוכה, כיווץ בחזה, הנשימות קצרות. כבר למדתי לזהות את זה, זה החוסר ביטחון עצמי שלי… אסף והבחור מתחבקים ונפרדים לשלום, ואני קפואה שוכחת לומר אפילו שלום.
אני נבוכה מהמפגש שמעלה בי זיכרונות ישנים. בבת אחת אני חוזרת להיות ילדה ביישנית בת 8, תלמידה חדשה בכיתה, עם לחיים מאדימות, שיער פרוע, נמשים ועיניים גדולות ועם רצון ענק למצוא חברים חדשים. אני נזכרת בשיטה של אותה ילדה: "שיטת אורטליה להשגת חברים": אני מאמצת דמות של ילדה מגניבה שלא 'סופרת' אף אחד וכך מתגברת על הביישנות. שיטה זו עזרה לאורטליה להכיר ילדים חדשים, להצחיק אותם ולהפוך אחת מהחבר'ה. אני ממשיכה לצעוד וחושבת לעצמי עד כמה נזקקתי לשיטה הזו שוב, לפני מספר רגעים, ומצטערת שלא השתמשתי בה.
הוא: אנו פוסעים ביום מושלם ברחוב, אני מזהה מולי את הבחור שפגשתי בבית הקפה בבוקר.
״היי אח שלי", אנחנו מתחבקים כמכרים ותיקים. "איזה כיף לראות אותך בהרכב המשפחתי". אני פונה לאשתו ומציג: "נעים מאוד, אסף. תכירו זאת אורטליה אשתי״.
הלחיים של אורטליה אדומות והיא מסמיקה. וואו, הרבה זמן לא ראיתי אותה כל כך נבוכה.
אני רוצה לספר לאורטליה על מפגש הבוקר אך צלצול הטלפון מפריע. על הקו בן דודי, שמודיע שהם לא יגיעו אלינו לארוחת שישי המתוכננת. אני נושם את הבריזה ופונה לאורטליה בעדינות ובחשש: ״אולי נזמין אותם אלינו לארוחת שישי? בני דודים שלי בדיוק ביטלו והרי כבר ארגנת והכנת הכל…" זאת יכולה להיות הזדמנות נהדרת להתחבר, אני חושב לעצמי אך יודע שלאור ההכרות הקצרה, היא בטח לא תרגיש בנוח.
היא: אני נושמת נשימה ארוכה ועונה "בטח, בוא נזרום. איזה כיף להכיר אנשים חדשים״. ההפתעה מרוחה לו על הפנים. הוא לא ציפה לזה. וגם אני לא.
ערב יום שישי, הבית מצוחצח, האוכל מוכן, הלבבות פתוחים ואל הבית נכנסת משפחה מקסימה. הלב שלי דופק. אני מתביישת. אבל נושמת ונעזרת ב'שיטת אורטליה להשגת חברים חדשים', ומאותו הרגע הכל זורם ונעים.
האוכל מעולה, הילדים משחקים בחדר, היא ואני צוללות לשיחה מרתקת, והזמן טס.
לילה. תחושת הנחת אופפת אותי. אני מתכרבלת בחיקו של אסף ונרדמת. רגע לפני השינה אני מודה שוב על החברים החדשים שלנו, מודה לעצמי על שהעזתי.
הוא: הילדים ישנים, הכלים שטופים. אני יושב על הספה עם כוס תה ועיתון. אורטליה נושמת נשימות מתוקות, אני חושב שהיא כבר נרדמה. לפתע היא זזה וממלמלת בשקט: ״וואו איזה כיף היה לי. גם לך היה כיף?…״ היא לא ממתינה לתשובה אלא שוקעת לשינה עמוקה.
״מאוד נהניתי. שווה להתגבר על המבוכה ולהכיר אנשים חדשים״, אני עונה, אבל יודע שאת המילים האלה אני אומר בעיקר לעצמי.
