כאשר גל של שנאה פושה בארצנו, כאשר השיח הפנים-ישראלי נמצא בשפל חסר תקדים, בשקט בשקט מתפתח לו הניסוי החברתי-תרבותי הגדול בארץ – או במילה אחת – חריש
מזמן לא ראינו עיר שמתחילה באמת מאפס. לאחר שתמו קרבות הבג"ץ אשר ידעה לפני הקמתה, למעשה קמה לה עיר שצביונה הינו בלתי מוגדר. עיר אשר פתוחה לכולם; חילונים, דתיים, צעירים, מבוגרים, יהודים, מוסלמים או נוצרים. 'עיר כל תושביה' במובן הפשוט של המילה, לא הפוליטי.
את העיר הזו ניתן לקחת למחוזות שונים. ניתן להתחיל ולריב בין המגזרים השונים על אופייה וצביונה, וניתן לנסות ולבנות מערכת יחסים אשר יש ביכולתה להכיל את כל המרקם העדין של התרבות הישראלית אשר קיים בצורה מרוכזת בעיר חריש.
"את הרבגוניות במרקם התושבים בעיר, ניתן לראות בצורה יפה בדואר, עת עומדים בחוץ בתור מסודר כיפות סרוגות, כיפות שחורות, כיסויי ראש, פיאות, שיער פזור, קרחות קטנות, קרחות גדולות ושיער כסוף"
אני חי בחריש כמעט 5 שנים. נשוי, ללא ילדים. עצמאי אנוכי, מתפרנס מכתיבה והרצאות. הסטטוס האישי שלי גורם לכך שלמעשה איני זקוק לעיר, וכמעט שאיני לוקח חלק במחלוקות המרכזיות סביב העיר החדשה: חינוך, תחבורה וצירי תחבורה, וכמובן – תעסוקה.
ברגע שאיני מחפש או זקוק לחינוך, תחבורה ותעסוקה – אני בוחן את העיר בעיניים אחרות לגמרי. כמעט כאחד מבחוץ. אני אוהב ללכת ברגל בעיר, להתבונן, לחוות ולנשום. איני מעורה בקבוצות הווצאפ או הפייסבוק, איני מכיר לעומק את הדברים שמחלחלים מתחת לפני השטח, פשוט מסתכל אני על אשר רואות עיניי.
את הרבגוניות במרקם התושבים בעיר, ניתן לראות בצורה יפה בדואר, עת עומדים בחוץ בתור מסודר כיפות סרוגות, כיפות שחורות, כיסויי ראש, פיאות, שיער פזור, קרחות קטנות, קרחות גדולות ושיער כסוף. אנשים מחויטים, ואנשים עם טרנינג, חצאיות וג'ינסים קרועים.
בספרו 'הודו יומן דרכים', במשך שלושת העמודים הראשונים של הספר, מתאר עזריאל קרליבך את הראשים אשר הוא רואה עם צאתו לראשונה לרחוב ההודי. שלושה עמודים! אני אעצור כאן את תיאור הראשים הממתינים לדבר דואר בחריש, אך רק לאחר שאוסיף שניתן להמשיך בתיאור, ושהגיוון בעירנו, חריש, מזכיר ברבגוניותו את הראשים שקרליבך מתאר ברחוב ההודי.
המכנה המשותף לכל הראשים והלבושים השונים אשר ממתינים בתור מופתי לקבל חבילה מ e-bay הוא המכשיר הנייד. מדהים לראות את הצעצוע אשר מצליח לשמור על סבלנותו של הישראלי בעודו ממתין בתור.
הפרדוקס
בסופו של דבר המחלוקות הגדולות בין ימין לשמאל, דתיים וחילונים מתנקזות כולן אל עבר נושא 'היהודית והדמוקרטית'. או במילים אחרות, שוויון אוניברסלי מול בית לאומי. כמובן שמגילת העצמאות כבר לימדה אותנו כיצד ניתן לשלב בין השתיים, בין יהודית לבין דמוקרטית – אך הקרב האמתי הוא כמובן, על המינון.
איני רוצה בטור זה להיכנס לעומק הסוגיה הפוליטית, ברצוני להקנות דווקא זווית כלשהי מן המישור הפילוסופי, אשר יכולה ליצור גשר ודיאלוג, כך אני מאמין, בין החילון הדמוקרטי ובין הדתי הלאומי.
החברה החילונית רואה בדמוקרטיה ערך עליון. הדמוקרטיה עצמה רואה בשוויון ערך עליון. החברה החילונית, היא מטריאליסטית ברובה. כלומר אחת ששמה מבטחה באמפירי, ופחות שואפת, מכוונת ומאמינה במטאפיזי. אך השאיפה לשוויון היא שאיפה מטאפיזית. בפיזי אין שוויון. אין שני תאים זהים בטבע, יחד עם זאת, רבים (ואני בתוכם) מאמינים שמעבר לכל הקליפות וההגדרות החיצוניות – כולנו שווים. לא רק שווים בפני חוק ושואפים לשוויון הזדמנויות. להפך, הרצון שכולם יהיו שווים בפני חוק ושלכל אחת ואחד תהיה הזדמנות שווה – נובעים מתוך האמונה שבבסיסנו למרות השוני החיצוני, כולנו שווים.
כלומר, החברה החילונית המטריאליסטית מושתתת על הנחת יסוד מטאפיזית שבמישור כלשהו קיים שוויון, ומכאן השאיפה אליו.
הבה ונראה את הפרדוקס בחברה הדתית. החברה הדתית מושתתת על הנחת יסוד אוניברסלית. קיים רק אלוהים אחד, הוא הבורא והוא המקור לכול. אך בעוד הנחת היסוד היא אוניברסלית-מטאפיזית, החברה הדתית חיה לפי העיקרון הכי פיזי-כיתתי שיש. נולדתי לדת מסוימת, אז אני חלק ממנה. הדת שלי טובה משל האחר, וכדומה. כלומר, הדת אשר אמורה להיות מטאפיזית מושתתת על הנחת היסוד הכי פיזית-שבטית שיש. היא מפרידה בין בני אדם לפי מוצאם. או במילים אחרות, לפי מקום לידתו של הגוש הכימי אשר מכונה 'הגוף האנושי'.
אז מה יש לנו כאן? חברה מטריאליסטית אשר מאמינה בעיקר בפיזי, אך בפועל מושתתת על הנחת יסוד מטאפיזית. ודת מטאפיזית אשר מאמינה בבורא אוניברסלי, אך מושתתת על הנחת יסוד פיזית-שבטית.
כך היהודית והדמוקרטית, הדמוקרטית והיהודית, האוניברסלי והפרטיקולרי מסתבכים זה בזה, בפרדוקס כפול ומכופל אשר מסבך את כל החברה הישראלית.
ובעוד החברה הישראלית סבוכה בשיח מפלג ומשסע, קמה לה העיר המאוד מעורבת הזו ויכולה ללמד שיעור מדינה שלמה. שתבינו, לא מזמן אמר לי חבר חילוני שהוא רוצה שכונות סגורות לדתיים ולחילונים בכל הארץ. שהוא רוצה שילדיו יהיו נקיים לחלוטין מכל סממן דתי. מאוד חרדי מצדו. אך ככל שהשיח הישראלי הולך ומקצין – כך דעות כאלו הופכות ליותר ויותר לגיטימיות, והן הופכות לנחלתם של רבים.
החברה הישראלית והשיח הישראלי, זקוקים נואשות לחריש. לתוצאות הניסוי החברתי-תרבותי הגדול ביותר שנעשה במדינה הזו. האם אנו בשלים לכך? האם מחריש תצא הבשורה?