האם בחריש יווצרו בעתיד שכונות עם מאפיינים חילוניים או חרדיים? מוטי וייס מאמין שמי שמביט באופן מפוכח במציאות המתהווה בחריש, יכול לזהות התחלה של איפיוני שכונות הומוגניות והוא סבור שזה אך טבעי
עיון ברשתות החברתיות של חריש מגלה כי מדי פעם מתפרסמים פוסטים הבוחנים ומאתגרים את תפישת ההטרוגניות של חריש ואת החיים המעורבים בה של דתיים וחרדים לצד חילונים באותו בנין ובאותה שכונה. כך לדוגמה, כתבה א': "מחפשת דירה באיזור חילוני. אני חילונית ורוצה לחיות בחופש בביתי". מנגד כתב מ': "מחפש דירה באיזור דתי ליד בית כנסת".
בנוסף, באחד בשבועוני חריש מתפרסמות תדיר מודעות שמצייגות רחובות מסוימים עם אפיון דתי או חרדי: "להשכרה ברחוב ברקת החרדי".
תגובות תושבי חריש לפניות אלו מתחלקות, בדרך כלל, בין אלו שטוענים בלהט ש"בחריש אין שכונות כאלו. בכל בניין כולם חיים במעורב זה עם זה!" לבין תגובה אינפורמטיבית המציינת המציינת אזור מסויים כמתאים לחילונים או לדתיים.
אני נתקל לא אחת בפניות ובבקשות מפורשות לבחירת דירה באיזור שמתאים לאורח חיים ספציפי וכשאני מסתובב עם המתעניינים ברחבי חריש, נושא הזהות החילונית/דתית באיזור בו הדירה מוצעת להשכרה מאוד חשוב להם והם בודקים אותו שוב ושוב.
שייכות היא צורך בסיסי
תושבי חריש, וותיקים וחדשים, מודעים לכך שחריש היא עיר עם מגוון אוכלוסיות שונות. יש בה חילונים, דתיים וחרדים. הרוב המוחלט והמוחץ של תושבי חריש מרוצה מכך ושואף לעיר הטרוגנית. האמונה שעומדת בבסיס החיים המשותפים היא שכולנו יחד, עם המגוון היפה והשונות בינינו, יוצרים סוג של שלם, רקמה אנושית צבעונית וחיה.
עם זאת, השאלה הנשאלת היא האם גם כל בניין או שכונה בחריש יהיו מעורבים? האם לא יהיו מקומות בחריש בהם תתגבר הנטייה ליצירת הומוגניות, בהתאם לבחירה ורצון של התושבים שיגורו בהם?
חשוב להבין כי הרצון בשייכות הוא נטייה אנושית עמוקה וחזקה שנמצאת בתוכנו, זה טבעי עבורנו לרצות להיות ליד אלו שדומים לנו.
תיאוריית פירמידת הצרכים של הפסיכולוג אברהם מאסלו, העוסקת במניעיו של האדם בחייו, מדרגת את הצורך בשייכות, השתייכות וזהות במקום השלישי ברשימת הצרכים הבסיסיים של אדם בחייו.
אם כך, מדובר בנטייה אנושית עמוקה וחזקה שנמצאת בתוכנו, לרצות להיות ליד אלו שדומים לנו. לכל אדם יש רצון להימנע מלחיות במקום שבו הוא מרגיש יוצא דופן ושהוא צריך להילחם כל העת על המקום שלו.
בלי מעלית שבת, אין כניסה לחנייה בשבת
כל חיי בחרתי לגור בשכונות הטרוגניות. אני רואה בכך מודל חיים נכון עבורי ועבור ילדיי, להכיר את עם ישראל על כל גווניו ומיום הגיעי לחריש לפני כ-13 שנים אני חי יחד עם כולם, בשכונה הוותיקה.
ברחובות, עיר הולדתי, כולם חיים יחד, אך לא בהכרח באותו הבניין. ישנן שכונות שנחשבות חילוניות יותר, ישנן דתיות יותר וישנן חרדיות יותר (לדוגמה, שכונת הקריה החסידית קרעטשניף). אפילו ישנם כמה רחובות סגורים בשבת.
תושבי רחובות חיים בשלום זה לצד זה ורחובות נחשבת לעיר המכבדת סובלנות, כבוד הדדי ושלום בין גווני הציבור השונים. אולי זה דווקא בגלל העובדה שלכל קהילה יש את המקום שלה ואת הביטחון שלה בקיומה? אולי בגלל זה נחסכות מריבות והקהילות השונות אף מושיטות יד לשתף פעולה זו עם זו?
מי שמביט באופן מפוכח במציאות המתהווה בחריש, יכול לזהות התחלה של איפיוני שכונות לכיוונים שנוטים ליותר חילוניים/דתיים/חרדיים. ישנם הטוענים שהגורמים לכך הם אנשים שפועלים על מנת ליצור סוג של הבנייה מלאכותית, כמו שלטי "אין כניסה לבניין בשבת", מהצד הדתי, או בניין שבו קובעים הדיירים שלא תפעל בו מעלית שבת, מהצד החילוני. אני סבור שתופעות אלה קשורות קשר עמוק לצורך שלנו להשתייך ולחיות בחברת הדומים לנו.
האם זה יהיה כל כך נורא עבור חריש, אם יהיו בה גם שכונות עם נטייה יותר הומוגנית? אני כלל לא בטוח. ייתכן שזה אף ייטיב איתה ויגביר את השלום בין תושביה. מה אכן יקרה במציאות בחריש? ימים יגידו.
מוטי וייס הוא תושב ותיק בחריש, נשוי ואב לשישה ילדים.
* טורי הדעה משקפים את דעתם והשקפותיהם של הכותבים בלבד ואינם מהווים המלצה או דעה של מערכת 'חריש 24'
יש נושא שתרצו להעלות לסדר היום הציבורי בחריש? מעוניינים לכתוב טור דעה באתר? כתבו לנו!
