"לוקחים אחריות על המרחב הציבורי בחריש"

השימוש הנאות במרחב הציבורי הוא עניין שעדיין לא הוסדר דיו בחריש, במיוחד כשמדובר בפעילות שמטרתה להביע מחאה, אשר פעמים רבות נוגעת בעצבים חשופים. הדבר נכון לגבי כל יוזמה שיוצאת מגדרי המרחב האישי – אם מדובר בטקס הכנסת ספר תורה ואם בהתעמלות קבוצתית בשעת לילה ברחובות מאוכלסים

 בשבועיים שחלפו הארץ רעשה וגעשה בעקבות פסיקת בית המשפט בנצרת, אשר ניסה לחייב את עיריית עפולה לקיים מופע לציבור החרדי ללא הפרדה בין גברים ונשים. בית המשפט נסוג מהחלטתו בעקבות הלחץ הציבורי והחליט להעניק לעיריית עפולה את זכות ההכרעה על דרך פעולתה. האחרונה, נכונה לשרת את הביקוש המקומי, קיימה את המופע בהפרדה. ראוי לציין ששדולת הנשים היא שפנתה לבית המשפט בדרישה לשמור על המרחב הציבורי ללא הפרדה.

לטעמי, הדיון בנושא רלוונטי גם עבורנו כאן בחריש. בערב יום הזיכרון האחרון יזמה המועצה טקס נפרד לאוכלוסיה החפצה בתכנים בעלי אופי שנתפס כדתי. המהלך הזה זכה לביקורת רבה, אבל במקרה הזה מסיבות הפוכות. בעוד מטרתו של המופע המופרד בעפולה היתה לאפשר בילוי לקהל שאילולא כן לא היה מגיע כלל למופעי העירייה, הרי שההתנגדות לטקס הנפרד בחריש נבעה דווקא מרצון לשמור על ממלכתיות וחיבור בין כל חלקי האוכלוסיה. כמו כן, בחריש ההפרדה היתה (באופן גס) בין טקס בעל אופי חילוני לכזה המתאים לדרישות של אוכלוסיה דתית מסוימת, בעוד שבעפולה מדובר היה בהפרדה בין גברים לנשים.

יש בישראל ציבור גדל והולך שדרך חייו כוללת התנהלות בהפרדה בין המינים. עד כה התבטא הדבר בעיקר באירועים במימון פרטי, ופה ושם גם במימון ציבורי – בעיקר במקומות שבהם הדבר מאפיין את אורחות חייו של רוב הציבור. השאלה שעומדת על הפרק כעת עוסקת בפן הרשמי – האם מותר ו/או צריך לקיים מופעים ואירועים עם הפרדה רשמית בין המינים (פיזית, כולל שלטים וסדרנים), או במקרה של ערב יום הזיכרון – אירועים ממלכתיים ייעודיים לציבור מסוים? זו שאלה חוקית (מה מותר על פי החוק?), פוליטית (מה ראוי לממן מכספי ציבור?) וחברתית (האם החברה מוכנה להכיל אירועים כאלו?).

יצירת איזון היא אינטרס חברתי

הצטערתי מאוד לשמוע בפולמוס האחרון את הטענה "שדולת הנשים פועלת רק עבור עצמה". חשוב לי להדגיש שמטרתה של התנועה הפמיניסטית איננה לשרת את עצמה אלא לקדם זכויות שוות. לא לכפות שוויון על מי שאיננה מעוניינת בכך אלא לאפשר אותו למי שכן מעוניינת.

מופע עם ישיבה נפרדת יהיה לרוב מופע שבו מושבי הנשים הם במקום פחות נוח, יוקצו להן פחות מקומות, ונשים לא יוכלו להופיע על הבמה. מציאות כזו משקפת את המתרחש גם בזירות אחרות במרחב הציבורי – נשים (וגם חברי קבוצות מוחלשות אחרות) זוכות לפחות הנכחה בכל תחומי החיים. הגישה הזו מוטמעת בתפישתינו מגיל ינקות דרך החינוך. על כן הפנייה של שדולת הנשים לבית המשפט, ומאמציה של התנועה הפמיניסטית ככלל, נועדו להגביר מודעות לחוסר השוויון הבסיסי הזה ולנסות לפעול לטובת איזון התפישות והמצב בשטח. יצירת איזון היא לתפיסתי אינטרס של החברה ככלל, והיא משאב חשוב שפועל לקידום קיומה ויציבותה של החברה, לטובת כולנו.

ציבורי אין פירושו הפקר

יחד עם זאת, המרחב הציבורי הוא בדיוק זה – מרחב של הציבור. וזה כולל שימוש בכספי ציבור ובשטחים ציבוריים. כפי שהבינה עיריית עפולה, על הרשות העירונית מוטל לשרת את ציבור בוחריה – כל ציבור בוחריה, על כל גווניו. האם פירוש הדבר שיש לאפשר הפרדה מגדרית / טקסים מגזריים? יתכן. אבל חשוב לזכור שאת הטיעון הזה צריך ליישם ביחס לכל הצדדים: במקרה של הדורשים מופעים בהפרדה וטקסים נפרדים, וגם במקרה של מימון לקהילות פלורליסטיות כמו גם שירותי קבורה ונישואים למי שאינם מוכרים כיהודים או בוחרים להשתמש בשירותים שאינם ממלכתיים. אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו ולטעון לטובת הכרה בזכויותיה של קבוצה אחת תוך דחיית ההכרה בזכויותיה של קבוצה אחרת. מאידך, אם נשכיל לבנות חברה שרואה את כל הפרטים בה ופועלת למענם, נצא כולנו נשכרים.

בחברה כוחנית נוטה כל פרט להיאבק רק על האינטרסים שלו, מתוך מחשבה שאם לא ילחם בכל הכוח יירמס על-ידי ההמון הרוצה ברעתו. בהתנהגות כזו יש מן ההישרדותי. זו אופציה שנמצאת בקצה האינסטינקטיבי של הסקאלה, ובני אדם משתמשים בה כשהם מרגישים מותקפים וחסרי ביטחון. השתלטות על מרחב ציבורי תוך הפרעה לחיים סדירים של שאר תושבי המקום היא התנהגות כוחנית ובידי השלטון המקומי האחריות לווסת את המצב – לדאוג לתחושת ביטחון ומאידך לפקח על שימוש נאות במרחב הציבורי, כי ציבורי אין פירושו הפקר.

חשוב לי להדגיש את הנקודה הזו כי נדמה שהשימוש הנאות במרחב הציבורי הוא עניין שעדיין לא הוסדר דיו בחריש, במיוחד כשמדובר בפעילות שמטרתה להביע מחאה, אשר פעמים רבות נוגעת בעצבים חשופים. לצערי, התחושה היא של מרחב פרוץ שבו "כל הישר בעיניו יעשה". האכפתיות והמעורבות של תושבים הן חשובות אבל יש מקום וחשיבות גם לפיקוח וליד מכוונת. הדבר נכון לגבי כל יוזמה שיוצאת מגדרי המרחב האישי – אם מדובר בטקס הכנסת ספר תורה ואם בהתעמלות קבוצתית בשעת לילה ברחובות מאוכלסים. המרחב הציבורי הוא של כל אחד מאיתנו – אבל הוא גם צריך להכיל את כולנו יחד.

אפילוג: אם היה קול אחד שנגע ללבי בדיונים האינטרנטיים היה זה קולן של הפמיניסטיות החרדיות. המסר שלהן היה: אנחנו פועלות לשינוי, אבל מבפנים. שינוי אמתי צריך לבוא מתוך החברה. לדעתי עלינו ללמוד מהן. לא דווקא בניסיון לחולל שינוי, אלא בניסיון להגיע להבנות. כמי שדוגלת בשיח והידברות אני חושבת שגם כאן הדרך לפתרונות אמתיים עוברת תמיד דרך שולחן המשא ומתן. גם כאן עלינו להקשיב, לשוחח, למצוא את המשותף ולמצוא את הדרך לחיות יחד.

רחל קסל היא תושבת חריש, מתרגמת ועורכת. פעילת שלום ופעילה חברתית

* טורי הדעה משקפים את דעתם והשקפותיהם של הכותבים בלבד ואינם מהווים המלצה או דעה של מערכת 'חריש 24'

יש נושא שתרצו להעלות לסדר היום הציבורי בחריש? מעוניינים לכתוב טור דעה באתר?  כתבו לנו!