חשבתי שאני אבא ״סבבה״, עד שהקורונה הגיעה

חשבתי שאני אבא משקיע, אבא די טוב אפילו, עד שהגיעה הקורונה וגרמה לי לבחון מחדש את האבהות שלי. אבשלום סלוק, אב לארבעה ילדים, לא תיאר לעצמו שהוא יצטרך לחשב מסלול מחדש ולהתחיל בדבר הבסיסי ביותר, להכיר את עצמו

טור דעה

חשבתי שאני אבא משקיע, אבא "סבבה", אבא די טוב אפילו. הקפדתי לחזור הביתה מוקדם מספר ערבים בשבוע על מנת להשכיב את הילדים ולספר להם סיפור. דאגתי לפנות זמן ולבלות איתם "זמן איכות" והאמנתי שאני הורה טוב, עד שהקורונה הגיעה.

את הסגר הראשון התחלתי ברגל ימין. מצאתי את עצמי מבלה זמן איכות אמתי עם ארבעת הילדים שלי. משחק איתם תופסת, מלמד אותם לרכב על אופניים ועושה איתם דברים שאף פעם לא הספקתי קודם בגלל התירוצים הידועים של מרוץ החיים ועומס בעבודה.

אופנים אופניים אבשלום סלוק — "מצאתי שאני מודה על זמן האיכות המיוחד שנכפה עלי עם ילדי"

הקורונה אפשרה לי לקחת פסק זמן מרענן ומצאתי שאני מודה על זמן האיכות המיוחד שנכפה עלי עם ילדי. פתאום היה לי זמן להחליף טיטול ולהתענג מהצחוק התינוקי, להתארח במסיבת תה שהבת שלי הכינה לבובות, לשחק מסירות בכדור בסלון, פתאום היה זמן להיות.

תחושה עילאית במיוחד חשתי ביום כיפור. לא ביליתי בבית כנסת כמדי שנה לבד עם ריבונו של עולם. במקום זאת מצאתי את עצמי בבידוד משפחתי מעסיק את הילדים. למרות כל הכאוס מצאתי את הדרך להתפלל ולשיר יחד עם ילדי בתפילת נעילה משפחתית: "אבינו מלכנו שלח רפואה שלמה לכל חולי עמך" – ולהרגיש שהתפילה שלנו בוקעת לבבות.

"לך מכאן" ו"לא עכשיו"

אבל אחרי השיא החלה הדעיכה. הדברים החלו להתדרדר ולהתערער. בסגר השני ובמיוחד בשלישי, היו לי התפרצויות זעם שהפתיעו גם אותי. לא הבנתי מי זה האדם הכועס הזה. חזרתי ואמרתי שוב ושוב לילדים שלי: "לך מכאן" ו"לא עכשיו". והילד? הוא ילד שרוצה את אבא שלו, שנמצא כאן, לידו. הערבוב בין הבית לעבודה יצר מציאות בלתי אפשרית בה אף צד לא מקבל את מבוקשו.

המציאות שנכפתה עלי הכריחה אותי לבחון מחדש את האבהות שלי. לבדוק את מערכת האיזונים בין הרצון למימוש עצמי, התחייבויות וצורך בזמן פנוי לבין המקום שלי בבית כאבא. הרגשתי שאני חייב זמן לעצמי, לאישיות שלי, רגע לנשום בלי ילד שיטפס עלי במהלך שיחת זום. נזכרתי שיש לי חיים פרטיים משלי שאני רוצה עוד לממש.

הופתעתי מהיכולת והמוכנות שלי להכיל את העובדים שלי, לעומת חוסר היכולת לספוג עוד דרישה אחת, בכי אחד או צעקה אחת נוספת מהילדים.

שאלתי את עצמי מה גורם לי בבית לצאת מהאיזון הפנימי שלי? האם זה רק בגלל הרציפות והאינטנסיביות או שאני לא מתאים ולא רוצה להיות אבא במשרה מלאה?

האבא הכי טוב האפשרי

לא מצאתי עדיין תשובות. עם זאת, היכולת לדבר על הנושאים הללו עם אשתי ועם חברים ולא להירתע מהשאלות – היא בעיני מפתח גדול ומשמעותי למציאת פתרונות. זהו מרכיב מרכזי ביכולת לעבד את התחושות החדשות שהפתיעו וזעזעו אותי.

השיחות עזרו לי לזהות צורך ברור לאפשר לעצמי לצאת לטיול קצר לבד ביער. כן, לבד. אפילו שצריך עכשיו לעזור לילד בזום או להכין עוד ארוחה. הבנתי שרק זמן איכות עם עצמי, קצר ככל שיהיה, יאפשר לי לחזור ולהיות האבא הכי טוב בעולם! כלומר, האבא הכי טוב שאני יכול להיות. בעצם, האבא הכי טוב שאני משתדל להיות (ובלי השוואות לאחרים).

הבנתי גם שהדרך הטובה ביותר לגשר בין העולמות של בית-חברה-עבודה-ילדים-תחביבים היא לא לעמת ביניהם. הקורונה חיברה לנו את העולמות, הכניסה אותנו לבתים ולחיים האחד של השני יותר מתמיד. הנפרדות שהיתה להורים וילדים בשעות העבודה ובית הספר נעלמה, אבל את השותפות בחיים צריך עדיין לרקום. מצאתי עצמי משתף את הילדים שלי בחיי. לוקח אותם איתי לחלק מצרכי מזון לנזקקים בחריש, מלמד אותם להתפלל ביחד או יוצא יחד איתם לפעילות מסעירה, לזרוק אשפה. זו היתה הדרך המהירה ביותר לומר להם: "אתם חלק מהחיים שלי ילדים שלי. אני אוהב אתכם. יחד נמצא את הדרך לגדול ולהתגבר על המציאות המורכבת הזו. יחד נתקדם ונרקום לנו חיים בריאים ומלאים יותר". יום משפחה שמח!