מעטות הן הפעמים בהן אנשים עוברים דירה כי הם באמת רוצים שינוי; כי משהו במעבר גורם ללב לפעום מהר יותר, מעורר פרפרים תזזיתיים בבטן, צובע את העולם באופטימיות ומדביק חיוך תמידי על הפנים. לי זה קרה כשעברתי עם המשפחה להתגורר כאן בחריש. טל אייזנמן, מהגר מרצון, בטור אישי
"אתה נראה שונה. רזית?"
החברים שלנו עמדו בסלון הדירה החדשה שלנו בחריש. הזמנו אותם לארוחת ערב ראשונה, אבל הם פשוט בהו בי וניסו להבין…
"נו, מה השתנה? הסתפרת? התגלחת?" אחד אפילו לחש לי "אחי, התאפרת?"
"לא", עניתי והצבעתי לעבר המרפסת ממנה נשקף קו הרקיע של חריש, "אני פשוט בבית".
קיטשי, אני יודע. אבל זו עובדה: שלושה שבועות כאן, וההתרגשות עדיין גדולה כל כך עד שממש רואים אותה עלי.
אין כמו הגירה מרצון
זה לא סוד שמעבר דירה הוא עניין מתיש למדי. צריך לארוז את כל החיים לתוך ארגזים, לתאם הובלות והתקנות, לשנות כתובת, לרשום ילדים למסגרות ולטפל בעוד שורה ארוכה של סידורים, כאבי ראש, לחצים ודאגות. אולי בגלל זה רוב הפעמים בהן אנשים עוברים דירה נובעות לאו דווקא מתוך רצון, אלא מתוך אילוץ: בעל בית שמעלה שכר דירה, מצב כלכלי שמחייב צמצום וכן הלאה.
מעטות הן הפעמים בהן אנשים עוברים דירה כי הם באמת רוצים שינוי; כי משהו במעבר גורם ללב לפעום מהר יותר, מעורר פרפרים תזזיתיים בבטן, צובע את העולם באופטימיות ומדביק חיוך תמידי על הפנים.
לי זה קרה שלוש פעמים בחיים: כשעברתי לגור לבד מחוץ לבית ההורים; כשעברתי לגור יחד עם החברה שלי; וכשעברתי עם כל המשפחה להתגורר כאן בחריש.
אתם אנשים מיוחדים. כן, אתם
חריש מושכת אליה גברים, נשים, זוגות ומשפחות מכל רחבי הארץ. אנחנו הגענו לכאן מטבריה, אחרי שבע שנים בהן גרנו שם ו… איך לומר בעדינות, לא ממש אהבנו. גם בטבריה וגם כאן יש פוטנציאל עצום, אבל עיר הכינרת בת 2000 וחריש רק עכשיו נולדת. מה שבטבריה כבר לא יקרה, עדיין לא קרה בחריש.
הרבה זמן הסתכלנו על חריש מהצד והחשק להצטרף אליה הלך וגבר. יש לנו משפחה כאן עוד מהימים בהם חריש הייתה רק רחוב אחד, ובכל כמה חודשים כשבאנו לבקר גילינו עוד שכונה ועוד אחת. אגב, מאחורי הבניין בו התגוררנו בטבריה בונים בניין אחד כבר יותר מארבע שנים וטרם סיימו – והנה כאן קמה עיר שלמה כהרף עין. זה גם מרשים, וגם מעורר תקווה שהדברים כאן נעשים בצורה טובה ויעילה יותר.
נעים גם להתקרב אל המרכז. לחברים שלנו. אפילו מזג האוויר נפלא לטעמנו. יש בחריש המון דברים שעשויים להיראות לכם ברורים מאליהם – גינת צמחי תבלין או או גינת כלבים! מי שמע על זה בטבריה?! אבל הדבר הכי טוב שיש כאן, בעיני, הוא האנשים.
הבנתי את זה כבר כשקראתי את הטור של חן רזניק-מורן שעורר בי חשק לעבור לחריש. התובנה העמיקה עוד יותר כשהתחלתי לפגוש חרישניקים במעלית, ברחוב, בקפה של נאור ובגלידה גולדה. בעיני, תושבי חריש הם מעין חלוצים שבחרו לעבור לעיר שאיננה מושלמת, ועל כך הם ראויים להערכה. משמח אותי לדעת שאני מוקף בחלוצים ולקחת חלק בקהילה המיוחדת הזאת.
מטבריינים לחרישניקים
בשבועות ובחודשים הקרובים נתרגל לעיר החדשה, נפגוש את האנשים מסביבנו, ניצור קשרים ונתחבר עוד יותר. אני עצמאי, אשתי עובדת מחוץ לעיר, שניים מהילדים כבר רשומים לתלמי רון והשלישי עדיין מחפש מסגרת, אבל יש לי הרגשה שגם הוא ימצא את המקום שלו.
שבע שנים בטבריה מול 21 יום בחריש, וכבר אנחנו מרגישים הרבה יותר בבית משאי פעם הרגשנו שם. ולא כי היה לנו רע שם – אלא כי כל כך טוב לנו כאן. ברוכים הנמצאים. שיהיה לנו בהצלחה.
טל אייזנמן (40), הוא מתורגמן שפת סימנים וכותב תוכן. אבא לשלושה, איש לאחת. גאה להיות חרישניק.
* טורי הדעה משקפים את דעתם והשקפותיהם של הכותבים בלבד ואינם מהווים המלצה או דעה של מערכת 'חריש 24'
יש נושא שתרצו להעלות לסדר היום הציבורי בחריש? מעוניינים לכתוב טור דעה באתר? כתבו לנו!
