בעיית הקליטה הסלולרית בחריש מנעה מטל אייזנמן לדבר עם אשתו דווקא כאשר בנו פונה למיון. למרות זאת, בשגרה, אין לו שום בעיה עם המצב. להיפך, ההתנתקות בלית ברירה נותנת לו קצת שקט מבורך
זו הייתה שעת ערב. הייתי בכנס מקצועי מחוץ לחריש וקיבלתי טלפון מאשתי. היא נשמעה מוזר ורק שאלה בקצרה היכן נמצא מוקד רפואי הדס. הסברתי לה והיא ניתקה מיד. נבהלתי. הבנתי שקרה משהו אבל גם שההסבר נמצא בחשיבות משנית כרגע. מה שזה לא יהיה, היא מטפלת בזה.
אחרי דקות שנדמו כנצח היא התקשרה שוב. היא כבר הגיעה למוקד וניסתה להסביר לי מה קרה, אבל הקליטה הייתה על הפנים, אשתי היתה לחוצה, השיחה היתה קטועה ולבסוף התנתקה. הכיסוי הסלולרי בחריש, שעדיין רחוק משלמות, אכזב אותנו באותם רגעים של חוסר הבנה, היסטריה ולחץ.
במקום לנסות להשיג אותה בסלולרי, התקשרתי למספר הקווי של המוקד. "שלום, אשתי נמצאת אצלכם עכשיו. אפשר לדבר איתה?" רק אז הצלחתי פחות או יותר להבין שהבן הבכור שלי סגר לעצמו דלת על האצבע, שיש חשש לשבר, ושאחרי שקיבל טיפול ראשוני במוקד היא נוסעת איתו למיון. שם כנראה כבר תהיה קליטה טובה יותר.
אין קליטה? אין בעיה!
הבן שלי כבר בסדר, אבל אין ספק שחוסר הקליטה במצב חירום הוא מצב בעייתי. מאידך, ואני מתאר לעצמי שאני בדעת מיעוט, בשגרה אין לי שום בעיה עם בעיית הקליטה בחריש. להיפך: בעולם עשיר בהסחות דעת, כאשר כולנו מותקפים כל הזמן על ידי עדכונים והתראות מרשתות חברתיות, אפליקציות מסרים מידיים ומיילים, ההתנתקות בלית ברירה נותנת לי קצת שקט מבורך. אפילו בבית אני מתנתק לפעמים בכוונה מהאינטרנט האלחוטי. מי שבאמת צריך להגיד לי משהו, כבר ישלח לי הודעה או מייל ואקרא אותם אחר כך.
המצב בחריש מעורר בי נוסטלגיה ומזכיר לי את תחילת שנות התשעים, 'הניינטיז', כשלא הייתה שום בעיית קליטה (כי עוד לא היו טלפונים סלולריים). נהגתי לרדת לשחק בכדור בחצר, לפגוש חברים ושכנים בלי לדווח לאף אחד וכשאמא שלי חיפשה אותי, היא קראה לי מהחלון לחזור הביתה במקום להתקשר אלי והכל היה בסדר. הפלא ופלא – שרדתי.
כעת, אני חווה דברים דומים בזכות האין-קליטה בחריש. לדוגמה, ממש לאחרונה רציתי לשוחח עם שכנה, אז במקום להתקשר ולהילחם בבעיות הקליטה, פשוט קפצתי אליה. כשלא הייתה קליטה בשופרסל בתחילת הדרך (ומי שלא פגש גבר שקיבל רשימה מאשתו ותועה בסופרמרקט בחוסר אונים לא פגש חיה מפוחדת מימיו) – אז קיבלתי החלטות בעצמי וקניתי מה שנראה לי נכון. ככה גם גילינו ניחוח חדש של מרכך כביסה שאשתי מעולם לא קנתה ומהו הטעם של שווארמה טבעונית.
אבל מה אם יקרה משהו?
נכון, קשה להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים במדינה משוגעת עם מציאות בטחונית שבה עלולים להתרחש דברים בלתי צפויים. למרות זאת, אני לא רוצה לחיות בפחד ולדאוג מכל צל חולף. כן, צריך להיות מודע לסכנות, להימנע, להתריע ולהיערך מבעוד מועד, אבל אי אפשר לצפות מראש את כל התרחישים שעלולים לקרות. מי לעזאזל חשב שאפשר לטבוע במעלית ואיך עזרה הקליטה הסלולרית לסתיו ודין זכרם לברכה?
אני לא מנותק מהעובדה שאנחנו חיים במאה ה-21 בתקופה שבה אי אפשר באמת בלי סלולר. כבר היום נשמעים בחריש קולות בעד ונגד הקמת אנטנה סלולרית בסמוך למבני מגורים, ואני לא באמת אהיה מאוכזב כאשר תהיה בעיר קליטה מלאה. אבל עד שזה יקרה, אני בוחר לראות את הצדדים החיוביים באין-קליטה וליהנות מהשקט.