אם נרצה ואם לא, בחריש יהיה ייצוג גבוה לדתיים ולחרדים. אני מבינה שזה מעורר חששות, אבל משיחות עם אנשים חרדים אני מתרשמת שגם אם 'התבדלות' אכן מחויבת מדרך החיים החרדית – הרי שכפייה של דרך חיים מסוימת על אחרים היא לרוב לא חלק מהמשוואה. ולא – פרשת צופרי השבת אינה מייצגת את הרוב החרדי הדומם בעיר
בשבועות האחרונים נדמה שהרוחות בחריש שוב מתחממות סביב התנהלות דתית וחרדית על שלל מופעיה. לצד עשייה חיובית מרובה ואהבת הבריות ישנם נושאים שצצים בשיח הציבורי שלנו, נוגעים בעצבים החשופים וגורמים לרבים מאיתנו להתבצר מאחורי עמדות נוקשות. זהו אינסטינקט טבעי של כל אדם. אבל אם אנחנו רוצים ליצור פה עיר מעורבת, משולבת, מכבדת, אנחנו צריכים לדבר אחד עם השני – לא רק עם מי שדומה לנו ומסכים איתנו, אלא גם עם מי שלא מוכר ונראה לנו זר ומאיים. אני יודעת: קשה לדבר, קשה להיפגש. זה חושפני ופגיע.
אם נרצה ואם לא, בחריש יהיה ייצוג גבוה לדתיים ולחרדים. אני מבינה שזה מעורר חששות, אבל משיחות עם אנשים חרדים אני מתרשמת שגם אם 'התבדלות' אכן מאפיינת אותם ואולי אף מחויבת מדרך החיים החרדית – הרי שכפייה של דרך חיים מסוימת על אחרים היא לרוב לא חלק מהמשוואה.
ולא – פרשת צופרי השבת בחריש והמתעקשים עליה אינה מייצגת את הרוב החרדי. מי שמייצג זה הרוב הדומם, זה שלא מעוניין במלחמות אלא בדרכי שלום, בניסיונות לגשש ולמצוא את דרך האמצע, את שביל הזהב לחיים משותפים בעיר הזו.
אני קוראת לכולנו – בואו נשים את האמוציות בצד ונתמקד בעיקר ובדרכים בהם נוכל לחיות יחד בשלום. גם אם כואב לנו ואנחנו מרגישים מותקפים – הזעקה היא תגובה ראשונית טבעית אבל היא לא מקדמת פיתרון. במקום לכתוב פוסט זועם בפייסבוק – גשו פיזית לדלתו של השכן, או לשכנה שיושבת בספסל הסמוך בגן השעשועים, דברו והקשיבו. על כוס קפה, בנחת. זה דורש אומץ אבל לא תאמינו עד כמה זה אפקטיבי.
אני קוראת למועצה/עירייה – הפעלת אמצעים משפטיים/חוקיים היא חשובה במסגרת של חיים אזרחיים אבל היא מותירה את כל המעורבים עם טינה ותחושות קשות. כדי לבצע תהליכי עומק יש להתקדם, לצד זאת, גם לדרכי פעולה מהותיות יותר. העמידו מנגנונים עירוניים שיתנו מענה, אופציות מקצועיות לגישור קהילתי שיעזרו להפיג ולפתור נקודות מחלוקת שעולות ועוד יעלו בוודאי. המנגנונים האלו צריכים להיות רשמיים ומאורגנים ולהבנות שיושגו צריכה להיות גושפנקה רשמית.
אני קוראת לכל קבוצות האוכלוסיה – היו נכונים לתהליכי הקשבה, שיח וגישור. זה כולל את המעוניינים בחופש לנהל את חייהם כרצונם (בכל המגזרים) וזה כולל גם ספציפית את החברה החרדית שאולי לא טבעי לה לשבת בפורומים מעורבים. ובכל זאת, אני בטוחה שיש בעיר אנשים מהחברה החרדית שחשוב להם ליצור אוירה של סובלנות והכלה וקוראת להם להשמיע את קולם, קול אחר מזה שנשמע עד כה. יש כאן צורך שעה. בואו נפתח יחד את נקודות הקשר האלו כדי ליצור רשת בטחון שעליה אפשר לבנות עיר בעלת חוסן חברתי.
אני יודעת שקיימים בישראל שלל מקרים ודוגמאות של ערים שנקלעו למלחמות ומאבקים בין קבוצות שונות. בואו נלמד מהכשלים ונעשה את זה אחרת, ניצור דגם אחר. זה אפשרי.
אני מאמינה שמי שעברו לכאן, לחריש המתפתחת, כבר עשו כמה צעדים מחוץ לאזור הנוחות שלהם. המעבר לחריש מבטא גם הצהרה מסוימת על נכונות לשינוי, להכלה, לחיים אחרים שכוללים גם אנשים אחרים. על זה, על הנכונות ההתחלתית הזו, עלינו לבנות.
רחל קסל היא תושבת חריש, מתרגמת ועורכת. פעילת שלום ופעילה חברתית
* טורי הדעה משקפים את דעתם והשקפותיהם של הכותבים בלבד ואינם מהווים המלצה או דעה של מערכת 'חריש 24'
