חריש נגררה בחודשים האחרונים למלחמת תרבות בין ציבורים שונים בעיר. נבחרי הציבור שמרו על עמימות, לא גילו יוזמה או מנהיגות והניחו לאש לבעור. אישור "חוק השבת" לא ישנה את המציאות בעיר
טור דעה
אתמול אושר "חוק השבת" במליאת העיר. חברי המועצה, אחרי מסע תלאות ארוך ומייגע, התכנסו, ואישרו ברוב דעות גדול, חקיקה עירונית המסדירה היכן ואילו עסקים מותר לפתוח בשבת בתחום העיר.
רבים, בעיקר מקרב הציבור החילוני בחריש, משבחים את החוק הזה כחוק ליברלי שאין שני לו, הישג היסטורי בקנה מידה ארצי. פוליטיקאים ורבנים מנפנפים בו בהתאם להשקפתם, בלי שום הבנה על משמעותו או הוראותיו של חוק העזר.מייצרים כותרת וממשיכים הלאה.
האם חוק העזר הזה הוא הישג ליברלי משמעותי?
אם ניצמד בצורה קפדנית להגדרה של מהו ליברליזם, התשובה היא לא. ליברליזם מייצר הפרדה ברורה בין חוק מדינה או חוק עירוני לבין חופש הדת והאמונה. אלה, מקומם בד' אמותיו של כל אחד מאיתנו, או במקום הפולחן שהוא בוחר ללכת אליו. המרחב הציבורי אמור להיות ניטראלי לחלוטין.
חוק אזרחי נועד לאפשר את קיומם של פולחנים דתיים, אבל לא להיות כפוף להם. בחוק העזר שאושר – הרוב המוחלט של שטח חריש יהיה סגור בשבת למעט איים בודדים בהם הפעילות מותרת. כלומר, החוק בעיקרו מוכפף לעקרונות שמירת השבת ולא לעיקרון החוק האזרחי, המאפשר היום בישראל לפתוח עסקים בשבת ללא כל מגבלה.
חשוב להבין שעד אתמול, לכל אחד התאפשר לפתוח כל עסק שהוא רוצה בחריש, בכל מקום שהוא רוצה, ולהפעיל אותו בשבת ללא צורך באישור מהרשות המקומית. מהיום, האפשרות הזאת לא קיימת עוד. האם זהו הישג ליברלי? במובן הקפדני של המילה – לא.
מה מבטא חוק השבת?
חוק העזר מבטא מאמץ משותף להגיע להסכמות בסיס לקיום המרחב המשותף בתוך העיר הזאת, בצורה שמנסה ליישב את הצרכים השונים של הציבורים השונים בעיר. חריש היא עיר חדשה, ללא הפרדות ברורות בין אזורים דתיים לאזורים חילוניים. אין עדיין נורמות התנהלות ברורות ויש תחושה שהכל עוד מתעצב. בהתאם, קיימת כמיהה בקרב תושבי העיר להגיע לנורמליזציה, לסטטוס קוו ברור המאפשר את הקיום המשותף במרחב העירוני.
האם ניתן לייצר סטטוס קוו, נורמות ולעצב תרבות עירונית משותפת באמצעות חוק עזר?
גם כאן התשובה היא לא. תרבות היא כמו מים חיים. היא זורמת ומחלחלת ונקבעת בשטח בין אנשים, מעבר להגדרות הצרות של החוק. חריש נגררה בחודשים האחרונים לתוך מלחמת תרבות בין ציבורים שונים בעיר. נבחרי הציבור בעיר שמרו על עמימות, לא גילו יוזמה או מנהיגות, ונתנו לאש לבעור בעוד הם מנסחים בחדרי חדרים סעיף קטן כזה או סעיף קטן אחר. מייד לאחר פרסום החוק יצאו מודעות בציבור הדתי הקוראות להחרים כל עסק שיעז לפתוח את דלתותיו בשבת, כשהאמירה היא: 'החוק אמנם עבר! אך המציאות והלך הרוח בחריש יקבעו האם חנויות נוספות יפתחו או לא! עכשיו! בידינו הדבר!'
אני לא יודע מי ניסח והפיץ את ההודעות האלו – אבל בדבר אחד הוא צדק – בידינו הדבר. החוק לא ישנה זאת. אני מנחש שלמרות החוק, הצופרים יפעלו בשישי הקרוב כרגיל, ואנשי מחאת הצופרים, שהודיעו על שבוע פגרה כדי לחגוג את החוק החדש, יבינו אט אט שהמציאות בעיר לא השתנתה.
האתגר העיקרי העומד בפני חריש הוא איך הרוב הדומם בעיר הזאת בא לידי ביטוי
זהו הרוב הדומם של חילונים/מסורתיים/דתיים שלא רוצים מריבות שבת בחריש. להם ברור מאליו שיהיו מקומות פתוחים בשבת ומקומות סגורים, וזה לא מעורר בהם רצון להחרים עסק כזה או אחר. אלו אנשים שלא בהכרח מפריעים להם הצופרים, אבל בהחלט לא רוצים צופרים שגורמים לשנאה ומדון בין ציבורים שונים בעיר. אלו אותם תושבים שמתנגדים לפרובוקציות שמשניאות את הדת על הבריות. זהו הרוב הדומם שרוצה לראות את חריש צומחת, מתפתחת ועולה ללא מלחמת תרבות עקרה ואין סופית.
הרוב הזה צריך קול. הוא צריך שמישהו יבטא את הקול הזה עבורו או שילמד לבטא את הקול הזה בעצמו. החוק לא יסדיר את זה ולא ישנה את המצב. נבחרי הציבור שמסתתרים מהציבור שבחר אותם ולא מבטאים שום עמדה ברורה במהלך השנתיים האחרונות, אותם נבחרי ציבור שזרקו את חוק העזר מיד ליד כמו תפוח אדמה לוהט וסירבו לקבל הכרעה, נחים עכשיו על זרי הדפנה. זה לא יחזיק מעמד זמן רב. הסיבוב הבא כבר בפתח, הכתובת על הקיר. הלוואי שאתבדה.
עוברים לדירה חדשה בחריש!
