"היא העיפה מבט בזרועותינו השלובות ואמרה: "אה… משורה 7 והלאה אפשר לשבת ביחד". טל אייזנמן צפה בטעות בסרט המיועד לצרכני 'תרבות תורנית חריש' ויצא משם עם תובנות חדשות
זמן קצר לאחר שעברנו לחריש, שלושה או ארבעה ימים אחרי שאחרון ארגזי המעבר נפרק, אשתי ואני שלחנו את הילדים לסבתא ונותרנו לבדנו בדירה החדשה שלנו. ערב שלם לעצמנו היה מצרך נדיר בתקופה ההיא של החופש הגדול, ולכן החלטנו לצאת מהשגרה של הירדמות מול הטלוויזיה ולצפות בסרט "אנו רצים", שמוקרן במתנ"ס החדש בעיר במסגרת אירועי "חריש חיה בסרט". העובדה שמקרינים סרט במתנ"ס, הספיקה לנו. הערב הולכים לסרט. לא עניין אותנו במה הוא עוסק, לא אכפת היה לנו מה אורכו. לא שינה לנו שום דבר, העיקר שאנחנו הולכים לצפות בסרט כמו בדייטים של פעם.
שעתיים לפני תחילת הסרט חזרנו שנינו הביתה מעיסוקי היום. התקלחנו, התארגנו. התזתי על עצמי משהו, היא התאפרה בקטנה. יצאנו מהבית בזמן והלכנו שלובי זרועות לעבר המתנ"ס החדש. איזה כיף, אנחנו שוב זוג צעיר.
משורה 7 והלאה
החשד הראשון שלנו לכך שזה לא עומד להיות דייט רגיל התעורר כאשר נכנסנו למתנ"ס החדש וניגשנו לעבר הבחורה שישבה בכניסה כדי לקבל את הכרטיסים שהזמנו באינטרנט מוקדם יותר. היא העיפה מבט בזרועותינו השלובות ואמרה: "אה… משורה 7 והלאה אפשר לשבת ביחד."
החלפנו מבטים, אשתי ואני, ונכנסנו פנימה. גילינו שלמרות ש"שורה 7 והלאה" נשמע כמו אולם גדול, יש רק שמונה שורות באולם. ואכן אפשר היה לראות שבקהל יושבים גברים לחוד ונשים לחוד, ורק בצמד השורות האחרונות יושבים זוגות-זוגות.
התיישבנו באמצע שורה 7. "תראה לי שוב את הפרסום של הסרט הזה?" אשתי אמרה, ואני מצאתי בתכתובות הוואטסאפ את צילום הכתבה ששלחתי לה. "מה זה כתוב כאן בקטן?", היא שאלה, ואני הגדלתי את המסך. "תרבות תורנית חריש", היא קראה בקול, ואז פתאום עברה ללחישה: "טל, אנחנו בסרט של דתיים".
אז גם הבנו שבהשוואה ליתר הקהל באולם שנינו חשופים למדי: הכתפיים של אשתי והראש נטול הכיפה שלי. אינסטינקטיבית התכווצנו בכיסאות שלנו. שנינו חשבנו אותו דבר: עוד לא מאוחר לצאת. לא יצאנו.
מובן מאליו או לא
אל הבמה עלה בחור צעיר. דתי. סיפר שהוא היוצר של הסרט ונתן מעט רקע על העולם בו מתרחשת העלילה. לאחר מכן הוקרן הסרט, שעסק בתלמידי ישיבה שלומדים ש"ס ועל קונפליקט בין הגשמיות של צילום סרט תיעודי לבין אהבת הגמרא. אגב, לקח לי בערך חצי סרט להבין שש"ס זה לא המפלגה שאני מכיר מהכנסת או ראשי תיבות של "שפת סימנים", אלא ששת סדרי המשנה. אי אפשר להגיד שלא למדתי משהו.
הנקודה היא שהסרט היה, איך לומר את זה בעדינות? לא רע. אמנם הוא הציג בפני עולם שבו כל מיני מונחים שלא הכרתי בעיון או בבקיאות, והורגש היטב שלא הייתה בו אפילו שחקנית אישה אחת; אבל נסחפתי, התרגשתי ונהניתי.
לאחר שהמקרן כבה נדלקו האורות באולם והחל שלב השאלות והתשובות. הבמאי ענה בהתלהבות לכל שאלה ולבסוף הזמין אל הבמה אחד מהנוכחים כדי לקרוא יחד. לבסוף כל היושבים בקהל נעמדו על רגליהם – גם אשתי ואני, בשביל הסולידריות – ובזמן שכולם מתפללים סביבנו פשוט חיכינו בסבלנות עד שהם יסיימו. בהינתן העובדה שאני ואשתי חיפשנו משהו שיוציא אותנו מהשגרה, בהחלט קיבלנו את מבוקשנו.
ביציאה מהמתנ"ס מישהי אמרה לנו "כל הכבוד שבאתם, זה לא מובן מאליו". באותו רגע חייכנו אליה והמשכנו ללכת, ורק אחרי שדיברנו על זה בדרך הביתה הגענו למסקנה שאולי זה דווקא כן מובן מאליו. אנחנו אולי חילונים, ואין ספק שרוב הקהל באולם היה יותר דתי מאיתנו, ובכל זאת כולנו חווינו את החוויה ביחד. עד שורה 7 או אחרי שורה 7, כולנו חיים יחד בעיר הזאת ולכולנו יש מקום. כל מה שצריך לעשות כדי ליהנות מהחוויה הזו יחד הוא לכבד אלה את אלה. לנו, לפחות, זה נראה מובן מאליו. שתהיה לנו שנה טובה מלאה בסובלנות וקבלת האחר.
טל אייזנמן (40), הוא מתורגמן שפת סימנים וכותב תוכן. אבא לשלושה, איש לאחת. גאה להיות חרישניק.
* טורי הדעה משקפים את דעתם והשקפותיהם של הכותבים בלבד ואינם מהווים המלצה או דעה של מערכת 'חריש 24'
