"חיה ותן לחיות" – גם בצפירת יום השואה

בזמן הצפירה של יום השואה עמדתי במרפסת הדירה שלי והשקפתי אל הרחוב. ממולי נפרשה שכונת אבני חן היפה, המתנ"ס ופארק 'הצגן', ומרחוק ראיתי את אתר הבנייה של בית הספר החדש. עגורן גדול וצהוב נע שם (או אולי זה היה דחפור, או טרקטור, אני לא מבין בזה), וברקע נשמעו דפיקות עזות וטרטור של מקדחות – שלא פסקו במהלך הצפירה.

עמדתי במרפסת כדי להתייחד עם זכר הנספים בשואה והסתכלתי על תנועת העגורן הצהוב. שמעתי את הצפירה במקביל לרעש של כלי העבודה – וכמה דקות לאחר שהצופרים דממו ראיתי שבפייסבוק הרוחות כבר סוערות. תושבת בצוותא התרעמה על חברים בקהילה דתית קיצונית, שהתעלמו מהצפירה והמשיכו את ענייני היום-יום שלהם. תושבת אחרת, שמתגוררת מול האתר בו מוקם בימים אלה הפארק העירוני החדש כתבה: "מבייש לשמוע את החפירות לאורך הצפירה", ושלישית הסכימה איתה ואמרה: "אפשר לעצור את העבודה ל-2 דקות!"וגם "לא מקובל שדחפורים ממשיכים לעבוד ולהרעיש בחסות העירייה!".
ואני דווקא לא חושב כך.

הייתי היחיד שעמד בצפירה

לפני כמה שנים מצאתי את עצמי ביום השואה בקפטריה של מוסד אקדמי בצפון. הייתי שם בפגישה בענייני עבודה, לא שמתי לב לשעה, וכששמעתי את הצפירה מיד נעמדתי – והייתי היחיד שעמד.
זה היה מוסד אקדמי ותיק ומוכר, עם סטודנטים יהודים וערבים שלומדים יחד, ודווקא באותן שתי דקות היו מסביבי, איכשהו, רק סטודנטים ערבים. אולי עשרים, אולי פחות. הם הסתכלו עלי והמשיכו בעניינים שלהם: דיברו, צחקו, קנו קפה. החיים כרגיל.
עמדתי לבד בצפירה ולא חשבתי על השואה – אלא כמה מביך זה לעמוד לבד. כמה מרגיזים כל אלה שמסביבי. למה הם לא יכולים לעצור לשתי דקות? כל כך קשה להם לכבד? אז שלא יעמדו, בסדר. לפחות שישתקו. שיחכו רגע עם הקפה שלהם.
אבל אז החלטתי להזדקף אפילו יותר. במקום להרכין ראש אל הרצפה, הרמתי אותו בגאווה למעלה. במקום להסתכל סביב – עצמתי את העיניים. ובבת אחת הרגשתי עד כמה אני בולט בחוסר התזוזה שלי. כאילו שאני צורם את ההמולה עם דממה. באותן שניות ארוכות לא היה גאה ממני בכל העולם כולו לעמוד שם, לבד, בזמן שהחיים של אחרים נמשכים כרגיל. זו בעיני משמעות אמיתית ויפה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה: לזכור את מה שהיה דווקא על רקע המציאות הנוכחית.

אני יכול לאהוב את זה או לא – אבל זו הבחירה שלהם

אנחנו חיים בעיר מעורבת לצד אנשים מדתות ואמונות שונות. אנחנו מוקפים בכפרים ערביים, ובחלקים ניכרים מרחובות העיר אפשר לשמוע היטב את קריאת המואזין. אני תוהה האם כל אלה שממהרים לבקר את הפועלים שלא כיבדו את הצפירה, היו נוהגים אחרת אם זו הייתה צפירה "שלהם".
רוב הפועלים שבונים את הדירות שלנו, כמו גם חלק מהשכנים שלנו, אינם יהודים. זו לא השואה שלהם. הם יכולים לבחור לכבד את הצפירה, לעצור את העבודה ואפילו לעמוד לשתי דקות, אבל הם יכולים גם לבחור שלא – ושתי האפשרויות לגיטימיות בעיני. בדיוק כפי שלא הייתי רוצה שיאמרו לי האם הבחירות שלי מוצדקות או מקוממות, כי אלה הבחירות שלי, כך אני לא חושב שיש מקום לבוא בטענות לאחרים ולבחירות שלהם.
אם השכנים רוצים לעשות מסיבת קריוקי, אני יכול לאהוב את זה או לא – אבל זו הבחירה שלהם. אם נפתחים עסקים חדשים שמגישים אוכל לא כשר, אני יכול לאהוב את זה או לא – אבל זו הבחירה שלהם. כל עוד אף אחד לא עובר על החוק אלא מבצע בחירות חופשיות, מי אנחנו שנמתח עליהן ביקורת? בואו נתמקד בדברים החשובים באמת, ושכל אחד יעשה את הישר בעיניו: אם יבחר לכבד את האחרים, מה טוב. אם יבחר שלא – ראוי לכבד את בחירתו.