שני גברים שיכולים ללכת יד ביד, להתחבק ולהתנשק בפומבי כמו כל סטרייט וסטרייטית, כאילו זה הכי טבעי בעולם? בפריפריה זה עדיין לא מובן מאליו! דורון צור בטור אישי: "יש לי חלום שחריש תהיה עיר של כולם"
טור אישי
בשנות העשרים של חיי גרתי בתל אביב. שירתתי בקריה, שכרתי דירה והייתי בתהליך ארוך של יציאה מהארון. היום אני בן 54 ובזוגיות כ-15 שנה. בתחילת דרכי כגבר צעיר להיות הומו הייתה ״קללה״. נטייה חד מינית נתפסה כחטא מבחינה דתית וסטייה מבחינה ביולוגית, פסיכולוגית וחברתית. מבחינה חוקית מימוש הנטייה נחשב ל״עבירה פלילית״, שדינה 10 שנות מאסר.
רק בזכות צעדים קטנים וסיזיפיים, שנעשו על ידי גברים ונשים אמיצים במהלך העשורים האחרונים, יכול להתקיים בתל אביב (ובערים נוספות בישראל) מצעד גאווה של עשרות אלפי בני אדם. רק בזכותם, אנחנו שני גברים יכולים ללכת יד ביד, להתחבק ולהתנשק בפומבי כמו כל סטרייט וסטרייטית, כאילו זה הכי טבעי בעולם. בפריפריה זה עדיין לא מובן מאליו וביטוי כזה של אהבה עלול להיתקל בתגובה, החל מהרמת גבה ועד ביטויי אלימות מילולית ופיזית.
יש עדיין צורך במצעדי גאווה?
כפסיכותרפיסט שעובד בשנים האחרונות עם גברים ובעיקר עם גברים שאוהבים גברים, אני נוכח לדעת שעדיין לא קל להיות גאה בנטייה מינית שונה. גברים רבים שמגיעים אלי עדיין חיים בארון מתוך פחד מתגובות של בני משפחה, חברים, עמיתים לעבודה, נותני שירות ורשויות.
אני מכיר את המקום הזה, בו יש כאב רב וקושי לחיות חיים שיש בהם אותנטיות.
אני שומע מדי פעם אמירה, שאין כבר צורך במצעדי גאווה לאור הפתיחות, שקיימת בחברה הישראלית כלפי ״הומואים ולסביות״ (ומה עם טרנסים למשל?). או אמירה, ש"הקהילה השיגה את שלה ויכולה לנוח, נוכח הישגיה הרבים בתחומים של נראות ציבורית, זכויות אזרח בסיסיות וחינוך לקבלת השונה והאחר".
אז זהו שלא. יש עדיין דרך לעשות (לדוגמה, אנחנו עדיין לא באותו מעמד כמו זוג סטרייטים בתחום אימוץ ילדים) ולכן יש חשיבות גדולה גם לקיומם של מצעדי הגאווה ובוודאי לפעילות יומיומית, שנועדה לשים על השולחן החברתי והפוליטי את הנושאים שמעסיקים את המיעוט הלהט"בי.
ואם במיעוטים עסקינן, גם להיות ערבי, סודני, חרדי או אשה, אומר שאינך זוכה בנראות מספקת, במתן זכויות שוות ובקבלה חברתית, בדומה לאלו בהם זוכה גבר סטרייט, צבר וחילוני.
לחיות כהומו בפריפריה
בשנים בהן חייתי בעיר הגדולה חשבתי, שהמקום היחיד בו אוכל לחיות כהומו הוא בתל אביב. היום אני מגדיר עצמי כביסקסואל וחי עם בן זוגי בחריש בבניין קהילתי מזה כשמונה חודשים. קהילת ״ירוק בעיר״ בשכונת אבני חן, אינה קהילה להט״בית אבל יש בה מגוון של חברים וחברות, שמכבדים אלה את אלה ורואים בשונות מקור ליופי ועוצמה.
יש לי חלום שחריש תהיה עיר של כולם – עיר של סובלנות ודיאלוג בין מגזרים, קבוצות וקהילות. עיר שהיחסים בין תושביה ייבנו על תקשורת מקרבת וחומלת ולא של תקשורת מרחיקה ומנוכרת.
חריש היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית ויש בה ייצוג כמעט לכל הקבוצות באוכלוסייה הכללית. כעיר חדשה יש בה מצד אחד הזדמנות גדולה להיות מודל לחיים עירוניים אחרים ומצד שני, סיכונים לשחזר את מה שקיים בערים הוותיקות בישראל.
אני אדם אופטימי בדרך כלל, וכיום אני אפילו מאמין בניסים שקורים מתוך תהליכי עומק של שינוי וריפוי, שבני אדם וחברה יכולים לעשות. אני מאחל לנו תושבי חריש שנהיה עם לב נבון, ראש פתוח ורוח איתנה ליצור עיר שיש בה ״צדק, שוויון ואחווה״.
הכותב הוא תושב שכונת אבני חן וחבר קהילת "ירוק בעיר"
* טורי הדעה משקפים את דעתם והשקפותיהם של הכותבים בלבד ואינם מהווים המלצה או דעה של מערכת 'חריש 24'
עוברים לדירה חדשה בחריש!
