יש משחק ילדים שבנוי כספר שדפיו שקופים. בעמוד התחתון, הקשיח, מצוירת דמות ללא סימנים מבחינים. בעמודים שמעליו מופיעים פרטים נוספים. כל דף בתורו מוסיף לדמות רובד שמעשיר אותה ועם הדפדוף היא מקבלת אופי וצבע.
זו התמונה שעולה בראשי כשאני חושבת על חריש. קיימת העיר הבסיסית, ההולכת ונבנית, העיר הפיזית. על הרובד הזה נוספות במקביל שכבות רבות; הרובד הפוליטי, ניהול העיר, הרובד התרבותי, החינוכי, המסחרי ועוד. את הרבדים האלו אנחנו רואים מדי יום, הדפים עצמם שקופים אבל הפרטים שמצוירים עליהם גלויים לעין.
בספר ששמו חריש יש גם דפים מסוג אחר. כאלו שהפרטים המצוירים עליהם שקופים בעצמם. אנחנו לרוב לא ממש מודעים לקיומם.
בתחילת השבוע נהרגו בחריש שני פועלי בניין, דאמן טאטור ואמין בסול בני ה-25 מריינה, בעקבות התמוטטות פיגום באתר בנייה בשכונת הפרחים. הייתי שם שלשום, בשליחותה של "הקבוצה למאבק בתאונות בניין", קבוצת מתנדבים שאוספת מידע על תאונות עבודה ובניין ומנסה לשנות תקנות וחקיקה על מנת להגביר פיקוח ואמצעי בטיחות. ראיתי שהפיגום שהתמוטט הוסר, העבודות נעצרו ליום-יומיים, אבל יתכן שלמחרת כבר יחודשו. וזהו. הבוקר התקבל עדכון על פועל נוסף שנהרג מנפילה באתר בנייה אחר בעיר.
"אני לא מתמצאת מספיק בפרטים כדי לדעת בדיוק מי אשם במקרה הזה אבל יודעת לומר בוודאות: "בעיר שלי נהרגו השבוע שלושה בני אדם!"
אני כותבת את השורות האלו ונזכרת בפרשת עגלה ערופה בתורה. שם, כשיש מקרה של פגיעה באדם ולא ברור מי האשם, זקני העיר נדרשים לבוא ולהצהיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". המטרה היא לא להטיל אשמה אלא להרחיב את מעגלי האחריות החברתיים. אפשר לקחת אחריות גם ללא אשמה, להגביר מודעות. אני לא מתמצאת מספיק בפרטים כדי לדעת בדיוק מי אשם במקרה הזה אבל כן יודעת לומר: בעיר שלי נהרגו אתמול שני בני אדם! בואו נעצור לרגע, בואו נדליק נר לזכרם, נדבר על זה בבתי הספר, נזכיר את שמם ואת תמונתם.
יש סביבנו גם שקופים אחרים. הדוגמה להלן היא רק אחת מני רבות, אבל אולי יהיה בה כדי לחדד את הצורך לפתוח עיניים, לראות את מה שבדרך כלל איננו רואים. בעיר נמצאים מאות אם לא אלפי פועלים מדי יום. ברור שאנחנו מודעים להמצאותם כאן בינינו – מפריע לנו רעש הטרקטורים, החסימה בכביש, אולי גרים בבניין שלנו אנשים ללא משפחות שדוברים שפה אחרת. התגובה שלנו כלפיהם היא בעיקר תגובה של התגוננות – האם הילדים שלנו בטוחים? מתי יסיימו לבנות כבר את המדרכה ויהיה מקום לחנות? וכולי. גם כאן יש מקום לעצור ולראות אנשים אלו כבני אדם. חלקם רחוקים ממשפחותיהם, אחרים עובדים עבודה פיזית קשה בכל מזג אוויר.
כשמתעוררים חיכוכים והטונים עולים, זירת ההתדיינות היא לעתים קרובות בפייסבוק, ובמקרים כאלו אין בדיונים שם כדי לפתור בעיות. בעיר שבה יש נוכחות כה גדולה של עובדים חיצונים היה טוב לו היה פורום עירוני מוסדר שמאפשר הידברות בין התושבים לעובדי הבנייה, פורום שאליו אפשר לפנות ושיכול לגשר על פני פערי שפה וזרות, אם מדובר באנשים שגרים כאן ואם בכאלו שמגיעים לעבודה וחוזרים לבתיהם.
פורום 'שכנות טובה', שפועל בחריש עושה עבודה נפלאה בחיבור בין המשפחות החדשות והוותיקות של חריש. אולם כחברה חשוב שנדע להסתכל לא רק פנימה אלא גם החוצה, על אלו שלא שייכים למעגל הקרוב שלנו. שמחתי לראות שאספו תרומות על מנת להכין משלוחי מנות לעובדי הניקיון ולשומרים במוסדות החינוך בעיר ואני מודה מאוד ליוזמים. אני מציעה לכולנו להרחיב עוד יותר את המבט לכל מי שמסביבנו. ובהקשר הזה גם חיוך ובוקר טוב – ברחוב או במכולת – ערכם יקר מפז.
