צבי ואנליה בן יוסף חוו את הצער הגדול מכולם. בתם רעות ז"ל, שמה קץ לחייה בהיותה בת 22 בלבד. בני הזוג מבקשים להפר את קוד השתיקה סביב אובדנות, להעלות את המודעות לנושא ולקיים שיח מציל חיים. עוד מתכננת משפחת בן יוסף להקים מרכז תמיכה למשפחות בחריש שאיבדו את יקיריהן "לעודד אותם להמשיך ולחיות לצד האובדן"
ביום חמישי ה-29 ביולי יתקיים במרכז התרבות והפנאי ערב מיוחד שיעסוק באובדנות ויישא את השם 'לבחור בחיים'. את הערב יזמו תושבי העיר צבי ואנליה בן יוסף יחד עם בנם נתן לזכרה של בתם, רעות בן יוסף ז"ל, ששמה קץ לחייה לפני עשר שנים, בהיותה בת 22 בלבד.
תכנית הערב תחל בהרצאה אשר תציג סימנים מוקדמים לאובדנות ותבחן האם וכיצד ניתן לזהותם ובאיזה אופן עלינו לנהוג כאשר קיים חשש שאדם בסביבתנו מצוי במצוקה אובדנית.
לאחר ההרצאה יוקרן סרט תיעודי על חייה של רעות בן יוסף ז"ל. בכניסה להרצאה יוצגו ציוריה של רעות, שירים פרי עטה ומדליות בהן זכתה במסגרות ספורטיביות שונות. (להרשמה לאירוע).
ההשתקה סביב אובדנות – מוטעית
רעות היתה הצעירה במשפחת בן יוסף. אהבה גדולה לשירה, מוזיקה וספורט ליוו את חייה, אך גם אתגרים נפשיים לא פשוטים, שהביאו בשלב מסוים לאשפוזה במרכז לבריאות הנפש. דווקא בתקופה בה היה נראה כי היא פורחת מבחינה אישית ונמצאת בזוגיות בריאה ומבטיחה עם תכניות להמשך החיים, היא החליטה לשים קץ לחייה.
מאז האירוע הטראגי ב-5 באפריל 2011, אשר שינה את חיי משפחת בן יוסף לעד, פועלים בני המשפחה להגברת המודעות לנושא האובדנות בחברה. נתן, אחיה הבכור של רעות ז"ל הוא פעיל וחבר בעמותת 'בשביל לחיים' התומכת במשפחות שיקיריהן התאבדו ופועלת למניעת התאבדויות על ידי הסברה והפעלת מרכזי תמיכה ברחבי הארץ.
בעמותת 'בשביל לחיים' גורסים כי ההשתקה סביב נושא האובדנות, אשר נובעת מההנחה כי דיבור על אובדנות מגדיל את ההסתברות שלה, מוטעית. על פי נתוני העמותה כ-500 אנשים מתאבדים מדי שנה בישראל, פי אחד וחצי מכמות ההרוגים השנתית הממוצעת בתאונות דרכים. העמותה שפועלת לשינוי גישת ההשתקה מתבססת על מחקרים רבים שהראו כי העלאת המודעות לנושא וקיום שיח על האמצעים העומדים לרשות התושבים, יכולים להציל חיים.
להמשיך לחיות למרות האובדן
על אף הקושי הרב לפתוח מחדש את הפצע ולשתף בסיפור האובדן וההתמודדות, רואים אנליה וצבי, הוריה של רעות, חשיבות גדולה מאוד בהעלאת הנושא לשיח: "זה לא קל. בתחילה חשבתי שהערב הזה יעבור לי בקלות יחסית, אך ככל שמתקרבים להרצאה זה בהחלט הופך משמעותי יותר", מספרת אנליה. "מה שהכי חשוב בעיני זה המשך החיים, בני הזוג, הילדים שנשארו בחיים והנכדים".
צבי מסכים עם אשתו ומוסיף "עם כל הכאב שבדבר צריכים להמשיך לחיות ואם ניתן לסייע בכך לאחרים, מה טוב. כתפישה, אנחנו לא מסתירים שום דבר, ומאמינים שעצם הדיבור והשיתוף עוזרים".
השניים מספרים כיצד הם בחרו להתמודד עם השכול: "למרות כל נקיפות המצפון שליוו אותנו בעקבות ההתאבדות של רעות ועוד ימשיכו ללוות, הצלחנו להשיג את המטרה שלנו שלא לחיות בצילה, באופן שישפיע באופן שלילי על שאר הילדים. לא הסתרנו את העבר אך גם לא מילאנו את הבית בתמונות, ולא הפכנו אותו למוזיאון באופן מודע ומכוון", הם משתפים.
עוד מספרת אנליה כי בעקבות שני מקרי ההתאבדות שאירעו לפני חודש בעיר, בכוונתה לפעול, בשיתוף עם העמותה, להקמת גוף עירוני שיעניק עזרה ראשונה למשפחות בנושאי אובדנות. "אני רוצה לעזור למשפחות שאיבדו בני משפחה שהתאבדו להתגבר על הקושי והכאב ולעודד אותם להמשיך ולחיות לצד האובדן. בחריש כיום אין גוף כזה ואני בטוחה שיש צורך בהקמה שלו".
עוברים לדירה חדשה בחריש!
