מחקר קובע: חריש אינה נוחה להליכה והשדרה המרכזית ״לא פרופורציונלית״

נתחיל מהסוף: תושבי חריש אינם הולכים יותר מתושבים בערים אחרות, זאת למרות שהעיר תוכננה בחלקה כעיר שמעודדת הליכה רגלית. בסקר שנערך בקרב 98 מתושבי העיר, השיבו רובם שחריש אינה נוחה להליכה. חלק מהתלונות נבעו מהעובדה שהעיר בתנופת פיתוח היוצרת אי נוחות זמנית (בנייה, חוסר בהצללה), אולם ממצאי המחקר מצביעים גם על חוסר נוחות מבנית המושפעת משיפועים חדים בעיר המקשים על הליכה ומאלמנטים נוספים המקשים על נוחות ההליכה. על פי הסקר, תושבים שעברו לחריש מעיר גדולה הולכים בה פחות ברגל ואילו נשים הולכות בממוצע יותר מגברים בחריש. 

הסקר הוא חלק ממחקר שערכה דנה כהן במסגרת עבודת תזה במכון ללימודים עירוניים ואזוריים של האוניברסיטה העברית, בהנחייתו של פרופ' ערן רזין. כהן בדקה האם בבניית העיר החדשה נעשה שימוש באלמנטים שמעודדים את תושבי העיר להשאיר את מפתחות הרכב בבית ולצעוד ברגל לסופר, לטיפת חלב או לגן המשחקים, והאם ההליכות בחריש בפועל גבוהה או נמוכה יותר בהשוואה לערים ותיקות. בעבודה שכללה ראיונות עומק עם מתכנני העיר ועם תושבים בחנה כהן הן את תכנון העיר, הן את הביצוע בפועל והן את המציאות היומיומית.

"רציתי לבדוק אם תכנון העיר חריש מעודד הליכה, האם המתכננים השתמשו באלמנטים תכנוניים שידוע שהם מעודדים הליכות והאם דאגו לשימוש נכון ושילוב נכון ביניהם", מסבירה כהן ומפרטת על ממצאי המחקר:

"מתכנני התכניות הראשונות של חריש התכוונו לתכנן עיר הליכה ועשו שימוש במספר אלמנטים תכנוניים המעודדים הליכות בתכניות הראשונות כמו נתיבי תחבורה ציבורית, שבילי אופניים, מדרכות רחבות, מבנים מדורגים המותאמים לשיפוע ותקן חנייה נמוך.

"עם זאת, השימוש באלמנטים האלה אינו מספיק על מנת לייצר הליכות. התכנון יכול היה להשתמש באלמנטים נוספים הידועים מזה שנים רבות כמשפרים הליכות, ביניהם רשת דרכים צפופה, הוספת שימושים ברמת השכונה וציפוף שכונות המגורים. גם יישום נכון של האלמנטים שכן נבחרו יכול היה להגביר את ההליכות בעיר, כמו למשל תכנון מידתי של נתיבי התחבורה וחתך הכבישים הראשיים באופן שיתאים למידות רחוב עירוני".

כהן שמה דגש במחקרה על השדרה המרכזית בעיר דרך ארץ, שמידותיה חורגות ממידות רחוב עירוני בהשוואה לערים אחרות. "בחלק מהאלמנטים השתמשו בצורה לא נכונה", מוסיפה כהן. "למשל השדרה המרכזית דרך ארץ, בנו אותה כרחוב רחב כדי שתהיה בו תחבורה ציבורית. הכוונה היתה חיובית, אבל יצא רחוב לא פרופורציונלי, הוא נראה כאילו נבנה עם טעות בקנה המידה".

לשם השוואה, רחוב "דרך נמיר" בתל-אביב 40 מטר ו"שדרות גולדה מאיר" בירושלים 40 מטר, בהשוואה לדרך ארץ שרוחבה נקבע על 52.5 מטר. "כשתכננו את רחוב דרך ארץ חשבו על רחובות דומים בערים חרדיות כמו  בר אילן בירושלים (חתך של 30 מטר) או רבי עקיבא בבני ברק (חתך של 25 מטר), רחובות בהם יש תנועה מאוד גדולה של כלי רכב ואנשים", היא מוסיפה.

מראיונות עומק שקיימה החוקרת עם תושבים בעיר עולה כי השדרה המרכזית מעניקה לעוברי האורח תחושת ניכור ונדמה כי היא מחלקת את העיר לשתי גדות. כהן מתייחסת לנושא ומציינת שמדובר באילוץ שגרם לעירייה להסב את השדרה לפארק: "במקור תוכננו להיות ברחוב שני נתיבי תחבורה ציבורית בנוסף לשישה נתיבי נסיעה, אך בעירייה השכילו להבין כי מהירות נסיעה כזו לא מתאימה לרחוב בעל ארקדות עם מסחר, והסבו באופן זמני למשך מספר שנים נתח גדול מאמצעו של הרחוב ליצירת פארק עם צמחיה עשירה ושבילי הליכה לכל אורכו. הרחוב שתוכנן ל-8 נתיבים צומצם ל-4 נתיבי נסיעה", מסבירה כהן.

היא גם מציינת שתקן החנייה הנמוך והמחסור במקומות החנייה דווקא מעודד הליכה וגורם לתושבים רבים לערוך סידורים רגלית. עם זאת, היא מציעה מספר דרכים שיעזרו להפוך את דרך ארץ לנוחה יותר להליכה: "המראה המונוטוני של דרך ארץ מקשה על ההתמצאות בשדרה ואינו מעודד הליכה. תוספת של אלמנטים פשוטים המתבססים על  צבע וצורה, למשל צביעה של עמודי בניינים בצבעים שונים לפי מקטעים, תוספת שילוט צורני בדומה לנעשה בחניונים, עשויה לשבור את המראה האחיד ולהקל על ההתמצאות ברחוב". לדברי כהן שיפור ההליכות יכול להיות מושג גם על ידי הוספת אלמנטים של מיתון תנועה: היצרויות של נתיב הנסיעה, הסטה של התוואי באמצעות איי תנועה ופסי האטה. עוד היא מדגישה כי "מאוד חשוב להוסיף אפשרויות חצייה נוספות לחיבור שני צדי הרחוב".

כהן מסכמת כי "יש מקום לערוך מחקר המשך כאשר פיתוחה של העיר ואכלוסה יהיו בשלבים מתקדמים יותר והשפעות משבר הקורונה יהיו מאחורינו".