מיכל בוגנים איבדה את החצי השני שלה, אלירן תורג'מן שכל את אחותו בת ה-14. שני תושבי חריש, שאיבדו את יקיריהם בפיגועי מרצחים, משתפים בסיפורם ומדברים על החיים בלעדיהם
בצהרי ה- 13 לדצמבר 2018, בצומת גבעת אסף שבבנימין, ירד מחבל מרכב שעצר ליד תחנת אוטובוס, והחל לירות לעבר חיילים ואזרחים. יובל מור יוסף, חייל גדוד הנח"ל החרדי, שהוצב בתחנה לטובת אבטחתה, נפגע מהירי ונהרג במקום. יובל, בן עשרים בנופלו, הותיר אחריו הורים, שלוש אחיות ואת מיכל בוגנים, בת זוגתו.
"יוֹבֵל ואני הכרנו במהלך השירות הצבאי", משתפת בוגנים (20), המתגוררת בחריש בשנתיים האחרונות. "נפגשנו באוטובוס בדרך חזרה לצבא. הוא ביקש הוראות הגעה למרפאה בבסיס שלי והצעתי לו שנלך יחד. החיבור בינינו היה מיידי. הגענו לבסיס, אכלנו ארוחת צהריים יחד וכבר באותו היום הוא השיג את הפרטים שלי ויצר קשר". הזוגיות של מיכל ויובל נקטעה באיבה לאחר שישה חודשים בלבד. על אף מערכת היחסים הקצרה מספרת מיכל על זוגיות עוצמתית ומשמעותית: "ראינו עתיד משותף יחד ויצא לנו לדבר על זה ממש לפרטי פרטים".
"אין לאן לברוח, צריך להתמודד עם המחשבות"
"יום הפיגוע החל כמו כל יום שגרתי, דיברנו בבוקר הוא שלח לי שתי תמונות חדשות שלו וציין שהוא עולה למשימה מבצעית. זו היתה השיחה האחרונה שלנו. במהלך היום שמעתי על הפיגוע בגבעת אסף. לא דאגתי ליובל, כי ידעתי שהוא תופס קו אחר, רק אחר כך התברר לי שהוא הגיע לשם במטרה לתגבר כוחות", נזכרת מיכל.
"הפיגוע אירע לאחר השעה 11:00 ולקראת השעה 12:00 כבר התחלתי להרגיש שמשהו לא טוב קורה. הרגשתי תחושת ״דאון״ שלא אופיינית לי בדרך כלל. בשעה 12:30 התקשרה אלי חברה משותפת שלנו, והודיעה לי שיובל נורה בפיגוע ויש דיווח על חייל הרוג. באותו רגע חרב עלי עולמי, חשבתי שהיא צוחקת עלי ובו זמנית לא האמנתי שאפשר להתבדח על דבר כזה".
"ניסיתי להתקשר ליובל ללא הפסקה, מדי פעם היה תפוס ולפעמים פשוט לא היה מענה. ניסיתי לחייג לאמא שלי, למפקדת ולאחותי ופשוט לא הצלחתי כי רעדו לי הידיים. בדרכי לבית החולים בירושלים, אליו פונו הפצועים מהפיגוע, צלצל אליי החבר הכי טוב שלו והודיע לי שהוא הרוג, 'אין לך מה לחפש שם הוא אפילו לא הגיע לבית החולים', הוא אמר".
על הבור שנפער בחייה היא מספרת: "החיים בלעדיו הם לא אותם החיים שהיו לפני כן. עברתי טלטלה רצינית בחיים שלי ויש המון רגעים וימים שמכאיבים לי במיוחד, כמו יום הפטירה, יום ההולדת שלו ויום הזיכרון. בדרך כלל, כשמתנגנים שירים ״שלנו״ וגורמים לי לבכות, אני מנסה להתאפק, אבל בימים כמו יום הזיכרון, אני מרשה לעצמי להתפרק ולשקוע בזיכרונות. הרגע הקשה ביותר ביום הזיכרון הוא רגע הצפירה. באותו רגע אין לאן לברוח, צריך להתמודד עם המחשבות, הזיכרונות והבכי שמציף".
כדי להתמודד עם הקושי נעזרת מיכל בעמותת ״הותיר אחריו חברה״, התומכת נפשית בבנות זוג של חללי צה״ל. משירותה הצבאי השתחררה מיכל רק לפני חודש והיא מייחלת לעתיד טוב יותר: "הצלחתי לחזור לשגרת חיים נורמלית ולחיות לצד הזיכרון, אני מאחלת לעצמי להתחתן ולהקים בית בישראל".
תישאר לנצח תלמידת כיתה ט'
אלירן תורג'מן (33) תושב חריש ואב לשני ילדים היה נער בן 15 בלבד כשאחותו הדס, הצעירה ממנו בשנה ושלושה חודשים, נורתה ונהרגה על ידי מחבל, חמוש בקלצ'ניקוב, שחדר ליישוב חרמש.
"אני זוכר היטב את הערב ההוא. היינו בבית, וישבתי להכין שיעורים. פתאום שמענו יריות. אבא שלי ידע שהדס נמצאת בחוץ ורץ לחפש אותה ואנחנו נשארנו מסוגרים בבית. התמונה הבאה שאני זוכר, זה את אבא שלי, הדמות החזקה ביותר שהכרתי, חוזר שבור לחלוטין. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה".
הדס תורג'מן שתישאר לנצח תלמידת כיתה ט', ישבה עם חברתה הטובה, לינוי סרוסי בפתח ביתה. היתה זו השעה 22:00 לערך, בה חדר מחבל ליישוב חרמש ופתח במסע הרג, עד שחוסל על ידי כוחות ביטחון מקומיים. בדרך הספיק לקפד את חייהן של אורנה אשל שנורתה בביתה, והחברות לינוי והדס, בנות 14 במותן.
"הדס פונתה במסוק לבית החולים הלל יפה בחדרה וההורים שלי נסעו לשם", משחזר אלירן. "בבוקר למחרת, ברגע שראיתי את הורי שחזרו הביתה, הבנתי שהסיפור נגמר. הפגיעה היתה חמורה ולא ניתן היה להציל אותה".
אלירן נזכר בקשר המיוחד שהיה ביניהם כאחים: "הדס היתה בחבר'ה שלי. בילויים, יציאות לקניונים, טיולים ומסיבות עד אור הבוקר. תמיד היינו יחד והיו לנו חברים משותפים. זכור לי במיוחד טיול של כל החבר'ה לאילת, מה שהיה בדיעבד, האירוע האחרון של כולנו יחד".
"בבית הורי יש ארון המהווה מעין עמדת זיכרון והנצחה להדס. נמצאים בו הטלפון הנייד שהיה ברשותה, חפצים שונים שסימלו אותה ובעיקר תמונות. הדס רצתה להיות דוגמנית והצטלמה לבוק מקצועי שנשאר עבורנו כזיכרון".
ביישוב חרמש הוקמה אנדרטה, "גן הבנות" לזכר שלוש הנרצחות באירוע הנורא ההוא. 'והכאב יושב אצלי בלב, הוא לא יחלוף לנצח, לעולם', כתב דוד זיגמן בשיר "זאת הארץ שלי", שחובר לזכרן של הנרצחות בפיגוע, ובוצע על ידי הזמר דורון מזר.
את השנים הרבות שחלפו מאז מתאר אלירן בעיקר כשנים בהן הדחיק את המקרה: "אני חושב שעד היום לא באמת עיכלתי את מה שארע". עם זאת, היום כשהוא אב לשני ילדים וכחלק מהניסיון לריפוי עצמי וגם הרצון לתווך לילדיו בצורה נכונה את המקרה, לקח על עצמו אלירן, כמשימה, להיפתח ולספר יותר על הדס. "כל השנים תמיד הייתי ה'גיבור', אבל בתקופה האחרונה אני מרשה לעצמי גם לבכות משירים שמזכירים לי אותה. יום הזיכרון עבורי הוא יום עצוב וקשה שצריך לצלוח ולהמשיך הלאה, אבל האבל תמיד שם, ואני חי את המקרה הזה כל השנים", מספר אלירן, "זוהי השגרה של משפחות שאיבדו את יקיריהן".
