"די בכך שאדם ישוחח איתי על אירוע טרור ומיד אני מתחיל לגמגם"

ויקטור קומוזדרז'ניק ניצל בנס מפיגוע הדולפינריום שאירע לפני עשרים שנה. חברו הטוב נהרג מול עיניו. את הצלקות הנפשיות הוא נושא איתו עד היום

הערב ימלאו 20 שנה לפיגוע בדיסקוטק "דולפי" על חוף ימה של תל אביב. פיגוע הטרור גבה את חייהם של 21 צעירים, רובם יוצאי חבר העמים, ופצע 120 אנשים. המחבל סעיד אל חוטארי נעמד בתור בין הצעירים שהמתינו בכניסה למועדון, שפעל במבנה הדולפינריום, ופוצץ את עצמו.

בקצה התור שהשתרך אז בכניסה למועדון הפופולארי, עמד גם ויקטור קומוזדרז'ניק (40), כיום תושב חריש, שניצל באורח נס מפיצוץ המטען שנשא על עצמו המחבל המתאבד. חברו הקרוב של ויקטור, דיאז נורמנוב, קיפח את חייו באירוע את חייו, אל מול עיניו של ויקטור, והצלקות הנפשיות של האירוע מלוות אותו עד היום.

את הערב הנורא ההוא זוכר ויקטור לפרטי פרטים. הוא וחברו כלל לא התכוונו לבלות במסיבה, אלא הגיעו למקום כדי לפגוש בכניסה למועדון את חברתו של נורמנוב, משם תכננו השלושה להמשיך לבית קפה בבית האופרה התל אביבי. נורמנוב היה אז חייל בחופשה וויקטור בן ה-20 המתין לגיוסו לצה"ל.

להתמודד עם החוויה הקשה כל החיים

הרסס הרב שנפוץ לכל עבר מפיצוץ המטען חורר את הווספה של ויקטור אך באורח פלא לא חדר את גופו. "הברגים שעפו חוררו את הביתן של השומר שעמד מאחורי ואני יצאתי בשריטות קלות. אני לא יודע איך להסביר את זה", מציין ויקטור. "לצערי, דיאז איבד דם רב ונפטר במקום".

חייו של ויקטור השתנו מאז אותו ערב ולמרות שיצא במזל רב בפגיעה פיזית לא חמורה, את הפצע הנפשי ואת האובדן הוא ממשיך לסחוב עד היום. פוסט טראומה שצפה ועולה לאחר כל אירוע בטחוני, ביעותי לילה ורעידות פיזיות שמלוות אותו והולמות בו ללא הודעה מוקדמת: "די בכך שאדם ישוחח איתי על אירוע טרור ומיד אני מתחיל לגמגם". 13 שנה, לדבריו, עברו עד אשר מוסדות המדינה הכירו בו כנפגע פוסט טראומתי. "אם באותה תקופה הייתי מקבל סיוע מקצועי או נפשי, אני בטוח שהייתי מקבל כלים טובים יותר להתמודד עם החוויה הקשה להמשך החיים", הוא מציין.

אתמול (שני) השתתף ויקטור בטקס אזכרה לחללי פיגוע הדולפינריום שהתקיים לראשונה בכנסת, ביוזמת חבר הכנסת אלכס קושניר. הערב, הוא ישתתף כמדי שנה, בטקס הזיכרון לנרצחי הפיגוע שיערך באנדרטה שהוצבה במקום. יחד יפריחו המשתתפים 21 בלונים לזכרם של הנופלים וידליקו נרות זיכרון.

"בחריש אני מרגיש רגוע"

מן ההתייחדות העגומה עם הנופלים ישוב ויקטור אל ביתו בחריש, אל הדירה והמרפסת שמהווים עבורו מקום מפלט משמעותי שעוזר לו בתהליך הריפוי העצמי, ומאפשר לו להתגבר ולשחרר את המועקות בחייו.

ויקטור הכיר את חריש לראשונה לפני חמש שנים, כשעבד כמתקין דודי שמש בדירות הראשונות שנבנו בעיר החדשה. הוא מיד הבין שזה רק ענין של זמן עד שיעבור להתגורר בעיר ויהפוך לתושב מן המניין. בשנה האחרונה, לאחר 15 שנות מגורים במרכז הארץ עבר ויקטור יחד עם אשתו ובנותיו לעיר. "התאהבתי בעיר. האוויר כאן עושה לי טוב. כאדם אסמתי אני מרגיש שבחריש טוב לי יותר. הסביבה פסטורלית ואין את הלחץ אליו הורגלנו בלב העיר חולון".

ויקטור מוסיף ומציין כי המוטיבציה העיקרית לשינוי מקום המגורים היתה הקושי שלו לתפקד בחיים. "הייתי זקוק לשינוי גיאוגרפי כדי להרוויח גם שינוי בנפש. היה לי מאוד קשה לעשות מעבר דרסטי של מגורים, אך בסופו של דבר אני שמח על ההעזה. זהו השינוי שייחלתי לו. אני מאושר כאן עד השמיים. אני מרגיש שהייתי צריך לעבור לגור כאן הרבה קודם לכן ואין לי דרך להסביר את זה, זאת התחושה שאני חש. יש גם הטבה משמעותית בהתמודדות שלי עם ההשפעות הפוסט-טראומתיות. בחריש אני מרגיש רגוע".

נתקלתם באירוע יוצא דופן? גיליתם משהו שחייב להתפרסם בחריש 24?  כתבו לנו למייל האדום!