"בסך הכול רציתי לגור עם אנשים נוספים ולא להיות לבד": תמר נרקיס גל, עברה לחריש והקימה, בלי תכנון מוקדם, קהילת גמלאים הגרים במשותף. הרעיון מכה גלים ומעניין גמלאים ברחבי הארץ. תמר, נעים להכיר
למה חריש?
"האמת, באתי כדי להצטרף לקהילת 'ירוק בעיר' שרכשה דירות בחריש. לא ידעתי על חריש דבר. מאחר והמעבר של החבורה התעכב, שכרתי דירה לשלושה חודשים שהתארכו לשנה וחצי. במהלך התקופה הזאת התנדבתי כרכזת פרויקט "תור הזהב" של המשרד לפיתוח הפריפריה, גליל ונגב. באמצעות הפרויקט התחברתי לחריש ובעיקר להרבה מאוד תושבים. באה איתי קימי, הכלבה הקטנה שלי, שכמוני, הייתה צריכה להתרגל למעבר מבית עם גינה לדירה בקומה שלישית בבניין עירוני. כדי להתרגל למעבר, חרשנו את חריש וסביבותיה ברגל, כשעתיים ביום. הכרתי כל רחוב בשכונות החורש ואבני חן וכל שביל ביער, ואפילו את רחובות שכונת הפרחים שבאותה תקופה הלכה ונבנתה".
מהו הדבר הכי מוזר/מטורף שקרה לך בעיר?
"בסך הכול רציתי לגור עם אנשים נוספים ולא להיות לבד. התחלתי להיות פעילה בקרב "אזרחים ותיקים" והשתתפתי בכל פורום שעסק, בדרך זו או אחרת, בקירוב לבבות ובחיבורים בין אנשים. הפעילות הפגישה אותי עם אנשים בגילי, שכמוני, רצו לגור יחד. תוך מספר חודשים נבנתה קבוצה וכולנו עברנו לגור בבניין משותף בנרקיס 32.
"אז מה קרה לי? אני גרה עם חברים טובים שהופכים להיות לי למשפחה. בדיעבד הסתבר שהצעד שעשינו היה צעד חלוצי, רלבנטי מאוד עבור רבים. יחד עם חברי הקהילה אני מובילה פרויקט גדול שיפתח גם לאחרים את האפשרות של חיים בבניין קהילתי ואנחנו בקשר עם גופים רבים: משרד הרווחה, ראש העיר, קורסים שונים, אנשי מקצוע ועוד. בלי שהתכוונתי, אני מוצאת את עצמי מכירה הרבה מאוד תושבים".
מה היית משנה בעיר?
"זה לא כל כך עניין של שינוי אלא של כיוון התפתחות: בתקווה שמרבית תושבי העיר יזכו להגיע לגיל זקנה ולחוות את הזקנה בחריש כזקנה מיטיבה, הייתי מוסיפה את פיתוח הכלים העירוניים לעיצוב חיי הגיל השלישי וגם הרביעי לרשימת הנושאים החשובים והמרכזיים בעיר.
"בזכות הפרויקט שאנחנו בונים – "קרובים קרובות – דיור קהילתי בגיל השלישי" – חריש תהיה ראש החץ של הפרויקט החלוצי הזה ואני הייתי שמה אותו בשורה אחת עם המטרות החשובות של העיר".
היכן בחרת להצטלם בעיר ומדוע?
"בחרתי להצטלם ביער, בתל זאבים הסמוך לביתי בשכונת הפרחים. מאז שאני גרה בחריש, הטיול ביער הוא כמעט מעשה יומיומי המלווה את שינויי העונות. היום מככבת בו החוטמית הזיפנית הזקופה עם פרחיה הוורודים, אחרי שהפשתה השעירה, הדרדר הכחול, הצבעונים, הפרגים, הנוריות, החרציות, הנרקיסים, הרקפות, הכלניות על שלל צבעיהן ועוד מיני פרחים רבים נתנו הופעה מרשימה, כל אחד בעונתו. ובכל זאת העיקר הם העצים הירוקים המרחיבים את הריאות ופותחים את הלב. אז כשמדברים איתי על הבניינים הצפופים והבטון של חריש, אני מזכירה את היער מסביב. וכשאני מספרת על הטיולים שלי, אני מזכירה לעצמי שעדיין לא גיליתי חלקים רבים שלו".
לא יכולה בלי?
"האנשים הקסומים שחיים כאן: אלה שאני פוגשת בסופר, בבית הקפה, בטיולים עם הכלבה בשדרות ההגשמה בשעות הזויות, בקבוצות לימוד, במרכז לצדק חברתי, במפגשים של האזרחים הוותיקים, השכנים בבניין שלנו ובעיקר, בעיקר, החברים הטובים בקהילה שלי – נרקיס 32".
מוטו בחיים?
"המוטו שלי לקוח מפרקי אבות ויש בו שלושה מסרים המשלימים זה את זה:
- אם אין אני לי, מי לי?
- וכשאני לעצמי – מה אני?
- ואם לא עכשיו – אימתי?"
לקריאה נוספת: אנשי העיר: נתנאל שטרית, מהנדס חשמל ומקים מועדון ה'דוק'
מעוניינים להשתתף במדור 'אנשי העיר'? כתבו לנו
