יום הזיכרון לחללי מערכות צה"ל הוא היום בו מתייחד עם ישראל עם זכר הנופלים, אבל יש מי שלא שוכח אותם, אף פעם. עמית אופיר כהן, הלום קרב, משרטט את החיים בצל הטראומה ומזדהה עם זעקתו של איציק סעידיאן, שהצית עצמו מול משרדי אגף השיקום. "נכי צה"ל בישראל עוברים מדורי גיהינום"
"ביום הזיכרון כולם זוכרים את המתים, אבל אנחנו לא מצליחים לשכוח אותם והם לא אותנו", כך מסביר עמית אופיר כהן, תושב חריש והלום קרב. "אנחנו יכולים לספר מה הם אומרים לנו בלילות, אבל אנו חוששים שזה עלול להיתפש בעיני אחרים כאילו אנו 'חולי נפש'", הוא משתף בכנות.
"ברור לי שאין דבר כואב יותר משכול. אך בהחלט יש ימים ולילות שגם אני וגם חבריי מצטערים שחזרנו מהאירועים שעברנו", הוא מוסיף ומגדיר את אלו ששרדו את המלחמות והקרבות כ'חסרי מזל': "כל מי שהלך – הלך, ומי שנשאר גם הלך איתם, אבל נשאר כאן כדי להתמודד, התמודדות שעבור רבים היא בלתי אפשרית. חזרנו משדה הקרב אבל לא באמת יצאנו משם".
מסע ההשפלות של נכי צה"ל
ההתמודדות הקשה של נכי צה"ל והלומי הקרב עלתה השבוע לסדר היום הציבורי בעקבות זעקתו של איציק סעידיאן, הלום קרב שהצית עצמו מול משרדי אגף השיקום, והעירה מחדש את הדיון בנוגע לטיפול המדינה ומוסדותיה בנפגעי פוסט טראומה בישראל. "במשך שנים אנחנו שבים ומתריעים, שבים וזועקים, אגף שיקום נכים במשרד הביטחון נמצא בהתפרקות תפקודית ומוסרית קשה וכושל במילוי תפקידו", התריע השבוע, עידן קלימן יו"ר ארגון נכי צה"ל, וטען שסעידיאן לא טופל כראוי וקיבל אחוזי נכות שאינם תואמים את מצבו הרפואי.
כהן אינו מוגדר רשמית כהלום קרב ונכה צה"ל על ידי משרד הביטחון. "אני לא מוכן לעבור את ההשפלות שעוברים נכי צה"ל ונפגעי הקרב מהמדינה", הוא מסביר. "מתייחסים אליהם קודם כל כשקרנים שצריכים להוכיח את נכותם. למקרה שטלטל את עולמי בחברון, היה עד אדם אחד בלבד וקשה להוכיח אותו לרשויות. נכי צה"ל בישראל עוברים מדורי גיהנום מהרשויות. אחי הגדול, הלום קרב נכה צה"ל, עבר מסע ייסורים והשפלות בדרך להכרה. הגיעו אלינו הביתה ומדדו את היקף הצלקות שלו עם סרגל. קטונתי מלשפוט את התהליכים ואת טיבם, אך כאמור, אני בחרתי שלא לעבור אותו".
האירוע ששינה את חיי
האירוע ששינה את חייו של כהן ארע בשנת 2008 במהלך שירות מילואים: "היינו בסיור רגלי בחברון. אני במסגרת תפקידי כקשר סגן מפקד הפלוגה צעדתי בסוף הכוח. הותקפנו והושלך לעברנו גז מדמיע, בשלב מסוים לא יכולתי לפתוח את עיני בגלל הגז שבאוויר. צעקתי לעזרה ואף אחד לא שמע אותי. בשלב מסויים מישהו שם עלי את ידו והחל לרוץ. עברו בערך 3-4 שניות עד שהאדם שלצדי אמר לי "תירגע זה אני", אבל השניות הבודדות הללו שינו לי את החיים".
את ההבנה והיכולת לנתח ולפרש את המאורע קיבל כהן רק לאחר עשור בלימודי האימון האישי. "המאמנת הסבירה לי שבאותם רגעים הרגשתי חוויה של חטיפה. באותו רגע קיבלתי מכת פטיש בראש וכל החיים לנגד עיני כמו סרט נע רצו אחורה".
כהן מעיד על עצמו שהפך בעקבות המקרה מאדם שמח ומוקף אנשים לאדם סגור, חסר סבלנות ודכאוני. "סבלתי מסיוטים רבים בלילות ופחד מצמית מחושך. תמיד חיפשתי תירוץ לישון עם אור דולק בבית והתעוררתי עם צעקות. הבנתי שמשהו קרה אך לא קישרתי את המצב שלי לאירוע הזה אלא לחוויות השירות הצבאי בכללותן. לא קלטתי שהאירוע הזה שינה לי את החיים".
הזיקוקים מחזירים אותנו לקרב
למרות הקושי כהן משרת עד היום במילואים והוא אינו מוותר על כך: "אני מרגיש הכי בנוח ובביטחון עם המדים והנשק שלי, אולי זה חלק מהסיפור שעברתי", הוא מסביר. הוא מנסה בדרכו שלו, כמאמן אישי, לסייע ולטפל בהלומי קרב ובבני משפחותיהם, כדי להקל לו במעט, על התמודדותם האינסופית עם הטראומה שחוו. "לצערי "זכיתי" לחיות כאדם כזה וגם כאח של הלום קרב מוכר. אני מאמין שאם אני הצלחתי לצאת מהגיהינום שעברתי גם אחרים מסוגלים. כל מי שזקוק לשיחה או עצה, הלום קרב או בן משפחה, מוזמן לפנות אלי", מציין כהן ומסכם גם בחיזוק חיובי בכל הנוגע לחגיגות העצמאות בעיר: "זיקוקים הם משהו שמח ומסמלים ניצחון ושמחה אך הם אינם עושים טוב לי ולאנשים כמוני. הם מחזירים אותנו לקרב, למקום האירוע. אני חושב שעם כל ההנאה הם אינם שווים את זה. מי שקיבל את ההחלטה בחריש לבטל את הזיקוקים בחגיגות יום העצמאות ראוי להערכה רבה בעיניי".
לקריאה נוספת: "יום הפיגוע החל כמו כל יום שגרתי"
עוברים לדירה חדשה בחריש!
