ירדן לאטי, תלמיד כיתה א' בבית הספר ע"ש רונה רמון חזר היום לספסל הלימודים. חברו לכיתה, תומר אוברשטיין, נשאר בבית. הבלבול, ההנחיות הסותרות, החשש לצד הרצון בשיגרה מילאו תפקיד זהה אצל הוריו של ירדן והוריו של תומר, אבל ההחלטה שהתקבלה, בסופו של דבר, היתה שונה
תומר אוברשטיין, בנם של חני וקווין, הוא תלמיד כיתה א' בבית הספר הממלכתי על שם רונה רמון. על אף החזרה ללימודים של תלמידי כיתות א'-ג' בחריש נותר תומר בבית, בשל החלטת הוריו, והוא ייאלץ להמתין למפגש המיוחל עם חבריו לכיתה שחזרו הבוקר לספסל הלימודים.
"כולנו מבולבלים ואין תשובות לכל השאלות. ברגע שאי הוודאות תתבהר והשגרה תהיה ברורה יותר אחזיר את תומר לבית הספר. המסגרת החברתית חשובה מאוד ואין לי רצון לבודד אותו, אבל אני מעדיפה לבחון כיצד מתנהלת החזרה ללימודים ומהן ההשלכות על הילדים והמעגלים הקרובים אליהם ורק אז להחליט", מסבירה חני ומוסיפה: "יש המון חוסר וודאות ולא פלא שלא מעט רשויות החליטו לדחות את החזרה ללימודים".
התחלה הדרגתית
ההודעה של משרד החינוך על החזרה המדורגת ללימודים פורסמה רק ביום שישי האחרון בצהרי היום. בעקבות כך, חלק מן הרשויות בחרו שלא להחזיר את הילדים למסגרות החינוך. בחריש התקבלה ההחלטה לפתוח את מוסדות החינוך.
בהודעה שפרסם ראש העיר במוצ"ש בשעה מאוחרת, ציין קשת: "מחר אנחנו חוזרים ללימודים בכיתות א'-ג' . אני מודע היטב לבלבול ולמחלוקת על המהלך, אבל אני שלם עם ההחלטה שלי. למה? פשוט כי אני יודע שאנחנו ערוכים ומוכנים". עוד ציין קשת: "הגיע הזמן להתניע את המערכת. ההתחלה היא הדרגתית ובלאו הכי היא תתרחש מתישהו: מחר, או בעוד שבוע או בעוד שבועיים. יש לנו אור ירוק מהממשלה ויש לנו את היכולת לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, כך שאני לא רואה סיבה טובה מספיק לדחות את ההתחלה הזו".
אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור
יעל איצקוביץ', אמו של ירדן לאטי, תלמיד כיתה א' וחבר לספסל הלימודים של תומר אוברשטיין, מסכימה עם גישה זו: "אין שום הבדל בין לשלוח אותו היום או בעוד שבוע, בחירת התזמון היא רנדומלית, הרי ברגע שהקרבה החברתית נעשית לא ניתן להשיב את הזמן לאחור ואין זה משנה אם זה היום או בעוד שבוע", היא מסבירה ומרחיבה: "אני מאוד שמחה שהילד חוזר לשיגרה כלשהי גם אם היא מוגבלת אבל היא תאפשר לו להתראות עם חברים, ללמוד, להפעיל קצת את גלגלי המוח ולהזיז את הגוף". יעל מוסיפה ומדגישה שהחזרה לשיגרה של תלמידי החטיבה הצעירה בבתי הספר טובה גם להורים: "אני לא מתביישת שגם אני כאמא צריכה לקחת כמה מרווחי נשימה כדי להמשיך ולהכיל את המצב ולהתבונן קצת מהצד".
"לא יכולים לשמור עליהם הרמטית"
אחד השיקולים המרכזיים שעמדו בפני ההורים בשליחת ילדיהם לבית הספר הוא שיקול הפרנסה. "אני מניחה שאם לא היינו מתפרנסים מהבית השיקול היה אחר. זכינו שיש לנו את הפריבילגיה להישאר בבית יחד עם הילד", מציינת חני שעוסקת בענף ההייטק. יחד עם זאת היא מציינת: "הנושא הכלכלי עלול למוטט בית לא פחות מהנושא הבריאותי לכן אני בהחלט מבינה את אלו שכן שולחים את ילדיהם, בגלל שהם חייבים להביא כסף הביתה".
גם יעל עובדת מהבית בתחום ההייטק אבל היא כאמור, בחרה אחרת: "אין לי שום ביקורות כלפי המשפחות שהחליטו לא לשלוח, זה שלהן, כל אחד קובע עבור ילדיו את מה שנראה לו הטוב והנכון ביותר", פוסקת יעל ומחזקת את המשפחות שבחרו לשלוח את ילדיהן בנימוק נוסף: "אני לא רואה שום הבדל בין לשלוח ילד לבית ספר או להיפגש עם השכנים. הרי כשהורה יוצא לעבודה או לסופר ואז חוזר הביתה לילדיו, הוא מביא הביתה את כל החיידקים והנגיפים שאסף בדרך, כך שאנחנו לא באמת יכולים לשמור עליהם הרמטית".
משימה בלתי אפשרית
כך או אחרת, שתי האמהות מסכימות על נושא אחד: הסבירות שילדיהם בני ה-7 יצליחו למלא אחר הדרישות החדשות במלואן. "ההנחיות ובעיקר ההגבלות על הילדים מאוד קשות ליישום עבורם בעיקר לתלמידים צעירים. אני בספק אם ניתן בכלל ליישם אותם. קשה לי להבין כיצד ניתן לשמור על שיגרה נורמלית ובו בזמן להבטיח שלא יתקיים מגע בין התלמידים. זה מאוד קשה להגיד לילד בן 7 'אל תתקרב לחבר שלך', להצליח לגרום לו לשמור על מרחק או לכבוש את היצר ולא לגעת בחפצים של חבריו. זו משימה קשה עד בלתי אפשרית", מסבירה חני.
"המערכת מנסה לעשות התאמות כדי לשמור על הילדים ועל הצוות אבל, בינינו, ילדים לא באמת מסוגלים לשמור על כל החוקים האלו. שני מטרים ריחוק בין ילדים? זה מצחיק אותי". מסכמת יעל. "אני מאוד מעריכה את הצוות על הנכונות לחזור וללמד תחת שגרה אחרת. אני רק מקווה שבסוף המשבר, ילדינו יזכרו שלחבק זה אחלה ומגע זו תרופה נהדרת".
