יניר רגב מבקר בקביעות בקבר הרשב"י ואוהב להיות בתוך ההמולה. לדבריו, הצפיפות, הדחיפות והדוחק הם תופעות מוכרות: "אף פעם לא חשבתי שמדובר במשהו מסוכן או חריג". רגב, שצפה במראות הקשים מקרוב, משייך את הטרגדיה בהר מירון לשנאת החינם בעם ישראל. הוא מבקש מתושבי חריש להתגייס לחיים משותפים: "השנאה בעיר חייבת להיפסק. זה מחלחל למקומות לא טובים"
יניר רגב, תושב העיר, נוהג לפקוד את הילולת הר מירון מדי שנה ואף מגדיר את עצמו כ'ילד של הרבי שמעון בר יוחאי'. השנה, אחרי שנת הקורונה, נסע רגב להילולת ל"ג בעומר יחד עם אשתו וארבע בנותיו.
אשתי ממש מנעה ממני להגיע לשם. לאשתי היתה תחושה לא טובה, היא חששה שניכנס פנימה והפצירה בי לא להגיע לאזור ההומה
היתה זו השגחה עליונה, לדבריו, שמנעה ממנו להיכנס אל ההמון הדחוק, סמוך מאוד לרגע בו הפך הערב השמח לאחד האסונות האזרחים הגדולים בתולדות המדינה. "אשתי הייתה עם בנותיי הגדולות בעזרת הנשים ובתי הקטנה בת השלוש הייתה עימי. רציתי להיכנס איתה לאזור ההומה כדי שתחווה את החוויה הרוחנית, אבל אשתי ממש מנעה ממני להגיע לשם. לאשתי היתה תחושה לא טובה, היא חששה שניכנס פנימה והפצירה בי לא להגיע לאזור ההומה, על אף ההתעקשות והתחינות של הבת שלי".
"הדחיפות והדוחק הם דבר מוכר"
רגב מתאר שגרה בה הצפיפות, הדחיפות והדוחק הם תופעות מוכרות לחוגגים בהר מירון. "אני מבקר בקבר הרשב"י מדי ראש חודש ואני אוהב להיות בתוך ההמולה. אם לא הייתי עם בנותי אין ספק שהייתי נכנס פנימה לרחבה המרכזית. את הצפיפות הזו רואים מדי שנה. הדחיפות והדוחק הם דבר מוכר, אף פעם לא חשבתי שמדובר במשהו מסוכן או חריג. אדרבה, הפעם האווירה היתה מיוחדת במינה, ממש הרגשנו באוויר תחושה של שמחה נקייה והתרוממות רוח, כמויות של אנשים שרוצים לשמוח".
המעבר משמחה לעצב אירעה תוך רגעים ספורים: "מספר דקות לאחר שבחרנו לסגת ולשהות במקום אחר, התחלנו לשמוע את קולות האמבולנסים, לראות את אנשי ההצלה רצים עם אלונקות ובהמשך גם את מסוקי פינוי שהגיעו. המראות הנוראיים החזירו אותי לשירות הצבאי. קשה לראות ילדים קטנים מונשמים, עוד ועוד מתים. גודל האירוע באותם רגעים היה בלתי נתפס, לא היה ברור מה ארע והשמועה היתה שהיציע קרס. נשים ניסו להשיג את בעליהן בטלפון הנייד אך הרשת הסלולרית נפלה והן חיפשו בפאניקה את הילדים שלהם".
גם לאחר שכבר היה ברור כי האירוע המרומם והשמחה התחלפו ביגון משתק, נאלצו רגב ומשפחתו להמשיך ולהמתין שעות ארוכות, אל תוך הלילה על ההר, עד אשר יכלו להתפנות מהאזור ולחזור לביתם. "אנשים שהתארגנו לשבת ארוכה במירון מלאה בקדושה ארזו את המזוודות שלהם ועזבו את המקום. היתה תחושה קשה מאוד. קורע לב לראות כל כך הרבה נשמות שהלכו ברגע אחד. יום של שמחה לעם ישראל הפך ליום של בכי".
"השיח בחריש חייב להשתנות"
רגב מקשר את האסון באופן ישיר לשנאת החינם שנפוצה בחברה הישראלית בכלל ובשנת הקורונה האחרונה בפרט. עבורו, מה שארע בהילולה הוא קריאה לעשיית חשבון נפש המופנית לכלל המגזרים בישראל. "אנחנו עם אחד, חבל שרק במשברים זה בא לידי ביטוי. עלינו לכבד את האחר. כשנופלת גזירה כזו על עם ישראל בעיני זה תוצר ברור של שנאת החינם בעם שלנו. ככה זה מרגיש".
אנחנו עם אחד, שצריך לחיות יחד באהבה ולהרים את העיר הזו למקומות טובים
תובנותיו נקשרות גם למתרחש בחריש. "אני חי בחריש כבר חמש שנים ועובד עם כולם. השיח בעיר חייב להשתנות. אנחנו עם אחד, שצריך לחיות יחד באהבה ולהרים את העיר הזו למקומות טובים. השנאה בעיר חייבת להיפסק. זה מחלחל למקומות לא טובים. אנחנו לא יודעים מדוע האסון הזה קרה אבל הוא בעיני סימן לתוצאות ההרסניות של ההתנהגות שלנו. היום זה האסון במירון ומחר זה עלול לקרות שוב במקום אחר".
רגב מפציר בתושבי חריש לנהוג אחרת: "אפשר לחיות ביחד בחריש. חשוב מאוד לקבל את האחר והשונה. אף אחד לא מגיע הנה לשנות את רעהו או לכפות עליו את אורח חייו. אני לא רואה את זה בשיח של הקהילה שלי בכל אופן".
עוברים לדירה חדשה בחריש!
