בלי משפחה קרובה, חלקם בלי בן/בת זוג ועם אתגרים טכנולוגיים חדשים ("לא מסתדרים עם זום") מסגלים לעצמם בני השישים פלוס בחריש, שגרת חיים חדשה
כ-700 מבוגרים ומבוגרות, בני 60 ויותר, מתגוררים בחריש, עיר המשפחות הצעירות. מגפת הקורונה שאילצה אותם להסתגר בבתים תפסה אותם, כמו את כולנו, לא מוכנים לשינוי המשמעותי בשגרת החיים. רבים מהם, השייכים למועדון 60 פלוס, יצרו לעצמם רשת חברתית הכוללת מפגשים, ארוחות ערב משותפות ואירועים עם בני גילם ומגפת הקורונה קטעה זאת באחת. חלקם – שוהים בעיר גם ללא משפחה קרובה. כיצד הם מתמודדים עם המצב ומה הכי חסר להם? שאלנו ארבעה מהם וקיבלנו תשובות, לא בהכרח מייצגות.
בלי חיבוק – זה החלק הכי קשה
תמר נרקיס גל (71) עברה לחריש בינואר 2019 ומאז הפכה לאחד האנשים המוכרים בקהילת בני ה-60 פלוס בזכות הפעילויות החברתיות שהיא יוזמת ובזכות התנדבותה בפרויקט תור הזהב. תמר הגיע לחריש לבדה. הנחיות משרד הבריאות הדורשות הסתגרות בבתים והימנעות ממגע, התקפות ביתר שאת לבני הגיל השלישי שנמצאים בקבוצת סיכון גבוהה לחלות בנגיף, מאפשרות לה רק לצאת החוצה פעמיים ביום לסיבוב קצר עם הכלבה. "יצאתי רק פעם אחת להשלים קניות. מילאתי את המקפיא בירקות קפואים לעת צרה, למקרה שלא אוכל לצאת מהבית. כרגע, אני מצויידת לגמרי", היא מעדכנת.
"גם חוויית הקנייה בסופר היתה משונה", היא מעדכנת. אני בדרך כלל מבצעת את הרכישות שלי בחנויות הקטנות והמקומיות פה בחריש, אבל הפעם בשל החשש מקרבה יתרה לא נכנסתי לשם. עברתי דרך 'מור וקינמון' ובגלל שהיתה שם התקהלות, לא נכנסתי. מאוחר יותר, מור, שראה שלא נכנסתי לחנות, שלח לי הודעה במסנג'ר והכין לי משלוח של המצרכים".
מה מצב הרוח שלך וכיצד את מעסיקה את עצמך?
"הקורונה תופסת אותי באמצע פרויקט חיים. אנחנו חבורה של אנשים בגילאים שלנו שמתארגנים יחד למעבר מגורים בבנין משותף, סוג של דיור מוגן אך עצמאי. אני מנהלת את הפרויקט ומתמודדת עם השאלה המאתגרת, כיצד אפשר לקדם אותו מבלי להיפגש עם חברי הקבוצה".
אתם נפגשים בעזרת תוכנת זום?
"לא פשוט להיפגש בזום, מדובר באתגר טכנולוגי עבור רוב חברי הקבוצה ובכל זאת אני מתעקשת להמשיך עם החיים, להתעסק עם החלום ועם היצירה ולהיות עם האנשים שאני מאוד אוהבת. אנחנו בקשר טלפוני הדוק".
האם את חשה שאת זקוקה לתמיכה או עזרה?
"המועצה יצרה איתי קשר וגם החבר'ה מ'כוחנו באחדותנו' התעניינו בשלומי. אישית, לא הרגשתי לרגע שום צורך בתמיכה או עזרה, לא מרגישה קושי למעט העובדה שלא מתאפשר לי לתת או לקבל חיבוק – זה החלק הכי קשה".
טוב יותר בשניים
בני הזוג אל-השחר, שלמה (72) ואריקה (66) הצליחו לסגל לעצמם אחרי שלושה ימים בלבד של שהייה ביתית, סדר יום שעוזר להם לצלוח את הזמן באפקטיביות. שלמה, מצייר, חורט ומפסל ואילו אריקה מתעמלת.
"ברור לנו שצריך להישאר בבית והתפקיד שלנו הוא להסתגל למצב ומהר", מסביר שלמה. "למיטב הבנתי הצנועה, אנו רק בתחילתו של המשבר ולכן אנו מחויבים לשמור על ההנחיות כדי לשמור על הבריאות שלנו", הוא מוסיף.
ומה שלומכם? כיצד אתם מתמודדים? יש לכם משפחה בחריש?
"המשפחה שלנו מפוזרת בארץ אבל למזלנו, אנחנו עצמאים לחלוטין ולא תלויים באף אחד. מיד כשהבנו לקראת מה זה הולך, ערכנו קניה של כל המצרכים. אנחנו נשרוד מבחינת אוכל", הוא מוסיף ומציין: הקושי הכי גדול הוא הצורך להישאר בבית. אריקה מאוד פעילה, יש לה מנוי בחדר הכושר של אביב מינץ והיא מתאמנת חמש פעמים בשבוע. המעבר לשהייה בבית אינו פשוט ולכן אחרי מספר ימים החלטנו להפוך את הסלון לחדר כושר.
"ואני – תראי מה הקורונה עשתה לפרץ היצירה שלי", הוא מסביר ושולח מיד תמונות תחריטים צבועים אותם יצר בשעות הבידוד שנכפה עליהם.
האם פנו אליכם ושאלו אם אתם זקוקים לעזרה?
"בינתיים, אלינו טרם פנו, את הראשונה ששואלת אותי מה שלומי, אבל אני לא אומר את זה בתלונה. יצרתי קשר עם אלונה, רכזת הפעילות של המבוגרים בעיריית חריש, והצעתי לה ליזום קשר עם כל האנשים כך שאם מישהו זקוקה לעזרה או נכנס למצב רוח של חרדות ודיכאון, ניתן יהיה לאתר אותו. אנחנו נמצאים ומקושרים כל הזמן דרך הוואטסאפ, אבל יש הבדל בין אדם שכותב שהוא בסדר, לבין אדם שמתקשרים אליו, מתחילים לדובב אותו ויוצרים איתו שיחה מעמיקה.
"אני מניח שמרבית האנשים ששוקעים בדיכאון לא בהכרח ישתפו במצבם אלא אם יפנו אליהם. עוד הצעתי שכל אחד בקבוצת הקשר שלנו יתקשר לעוד שניים אחרים בשיחה טלפונית – כך ניצור רשת ביטחון חברתית", אומר שלמה ומסכם: "אנחנו שניים ביחד, זה קל יותר. הדאגה האמתית צריכה להיות למי שאינו בזוגיות ומתמודד לבד עם המצב".
להתבודד עד יעבור זעם
דודו חסון (73) מתגורר בחריש כבר שנה וחצי. לעיר הוא הגיע לבדו בלי משפחה או חברים ומאז מצא בתושבי העיר ובעיקר בקהילת בני השישים פלוס, משפחה. "אני מרגיש מצוין בחריש. עברתי לכאן מהוד השרון ומאד שהתוודעתי לקבוצה של בני השישים פלוס, אין מה לדבר, כל הפעילויות והאירועים החברתיים הם חיוניים וחשובים".
אז מה קורה איתך עכשיו?
"אין ברירה, אני מתנהל בדרכי שלי. בימים רגילים אני עובד ומתפרנס מתיקון וכיוון פסנתרים ומלמד ברידג'. הקורונה קטעה זאת, אז אני גולש ברשת ומשחק ברידג'".
כלומר, אתה כל היום לבד בבית?
"כן, יש לי ברירה? יצאתי לקניות בסופר וזה היה מחזה משונה בפני עצמו. למזלי, אני כרגע לא זקוק לכלום. פנו אלי גם מהעירייה ושאלו אם אני צריך משהו".
מה לגבי המשפחה שלך?
"יש לי שתי בנות וארבעה נכדים בהרצליה ובן באוסטרליה ואנחנו מדברים בטלפון".
ואיך מצב הרוח שלך?
"אני בדרך כלל לא סובל ממצבי רוח. זה משאיר איתי איתן וחיוני. אלו החיים, אין מה לעשות, צריך להתבודד ולחכות עד אז יעבור זעם".
יש לך מסר למשפחות הצעירות של חריש?
"לא, למדתי לא להטיף לאף אחד ולא לומר לאף אחד מה לעשות. בעבר נהגתי לחלק עצות אבל הבנתי שאנשים לא באמת מקשיבים, כל אחד נוהג בהתאם לדעתו והשקפתו וצעירים לא מקשיבים למבוגרים ולכן אין מה לחלק עצות. זו תחושתי".
נערכים לחלוקת חמגשיות
שלמה פלד, מנהל המחלקה לשירותים חברתיים במועצת חריש: "על פי נתוני המועצה מתגוררים בחריש כ-700 בני 60 פלוס. לחלקם יש משפחות בחריש ואחרים עברו לכאן כי חיפשו דיור זול ואיכותי. רובם אינם מוכרים למחלקה שלנו, רק בודדים מתוכם מוכרים במחלקת הרווחה. אנו בעיצומו של עריכת סקר טלפוני, אנו מתקשרים לכל אחד ואחת ובודקים מה שלומם ואם יש להם צרכים מיוחדים אנו פועלים למציאת פתרונות נדרשים". עוד הוסיף פלד כי העירייה נערכת לחלוקת חמגשיות אוכל מוכן לחימום בלבד, שמערך המתנדבים בחריש יחלק לאוכלוסיית הקשישים בעיר.
